מלכת הכיתה

מלכת הכיתה בת 70. הגברת שראיתי היום במרכול השכונתי, כבר לא מלכה. היא מזמן לא הילדה הכי יפה בגן. גילוי נאות - גם אני כבר מזמן לא. היא כבר לא מושא הפנטזיות שלי בלילות הארוכים של הטירונות; לא בעלת הציצים האולטימטיביים ותלתלים היוצרים כתר לראשה; כבר לא מציגה בחוף מציצים את הרגלים הכי ארוכות הצומחות מג'ינס קצרצר קרוע עד לסינקרס הכי אופנתיים שהכרנו בעשור וודסטוק המקורי.

המלכה שהכרנו, נראית בדיוק כמוני וכמוך, בני 70 פלוס מינוס. מי בכרס ומי על הפנים, מי בבוטוקס ומי בעפעפיים שמוטים, וכולנו רודפים אחרי הסידן החמקן והמפרקים מטיטניום החלופיים; אני הוא זה זה שנאבק כל יום בחדר הכושר בגרביטציה והתעגלות המותן ויש גם אחרים שהרימו ידיים ולא מוותרים על זוג הרוגלך באופציית ה"קפה ומאפה".

מה שלא ייחלנו לו, הגיע בבת אחת. חלום הבלהות של כולנו, בו אנו יושבים שמוטים בהמתנה מול חדר הרופא בקופת החולים ומחכים בסבלנות להיכנס אליו ולהתלונן על עוד תקלה בגוף המושלם שפעם היה לנו, ואחרי שבעים שנה מקרטע וחורק - זהו. עכשיו אנחנו פה . במסדרון. יושבים מול כמה חורקים בני גילנו, חלקם מוכרים לנו אישית, בטח למדנו ביחד בתיכון ובפקולטה למדעי החברה, רק תהרגו אותי, אין לי שמץ של מושג איך קוראים לכם, ובטח מה הסיפור שלנו.

את מלכת הכיתה שלי, אני לא אשכח. כלומר, אני זוכר בדיוק איך היא הייתה לפני חמישים וכמה שנים, וכשאנו חולפים מעדנות בכניסה לקפה השכונתי המשותף שלנו - אני עדיין רואה אותה בתלבושת האחידה, כפי שנחקקה אצלי בזיכרון פעם. בדרך לגימנסיה. בימים בהם זכרתי הכול. את טבלת מנדלייב וגם את הבד"ח של הפוגה מגיסטר. את רזי החשבון הדיפרנציאלי ומה עושים כשנדלקת נורה אדומה המסמנת שהלך לך הגנרטור במטוס ומעכשיו אין חשמל. פעם זכרתי היטב הכל - וזאת כנראה הסיבה שכיום אנחנו כבר לא ממש זוכרים. מיצינו עד דק את התאים הזוכרים. עכשיו המוח עובד עם תאים שבעיקר שוכחים, אם הם בכלל מתעוררים ועובדים על משהו.

הוד מעלתך - זה ממש לא מנומס לכתוב במפורש כי את כבר לא הכי יפה בסביבה, מצד שני - כשהיית הכי יפה בתיכון שלנו, לא חשבת בנימוס על כל המעריצים שלך שלא נולדו מושלמים כמוך, אבל ריירו מול הוד חתיכותך המחרמן דאז. המשכת הלאה עם הבן-של, שבמקרה היה לו גם רכב דו מושבי, טריומף TR6, עם גג נפתח, אתגר מעמדי שעקף בלי בעיה את הטוסטוס שלי וממש דרס את האפשרות שתשבי מחבקת מאחורי על ה"אופנוע" שלי, כשהגעתי לצלילי מנוע הזקס חצי כח סוס למסיבות ששי לצלילי קליף ריצ'רד, אדמו, שרל אזנבור ועוד כמה זמרי שירי ריקודים צמודים במועדון הנוער ב"ביכורי העיתים".

מצד אחד, אני ממעודדי הנוסטלגיה ושמירת קשר עם בני המחזור שלי. מאידך - לא עדיף לשמור בבטן את הזיכרונות של פעם? למה להתאכזב מפגעי הזמן או להתפעל מנפלאות הרפואה הפלסטית המותחת וממלאת באון כל לחי ומצח למלכה האם?

לעולם לא אשכח את מלכת הכיתה שלנו. חבל רק כי שמה נמחק מזיכרוני כבר כמה שנים. כשאני מנסה לשחזר את המצב עם חברי לספסל מכיתה א' ועד לי"ב הוא מנסה למנוע ממני להתבזות ולהסתכסך עם כל מלכות הכיתה בדימוס שלא בטוח כי יקבלו את הפוסט הזה בהבנה.

אז חבר יקר - תפסיק לפחד מהן כל הזמן. הכרזתי כבר בפתיחה כי אנחנו נראים הרבה יותר שחוקים מכן. עם ההכרה הזאת כבר התמודדנו. הרע מאחורינו.

מה כבר יעשו לנו? יתגרשו מאיתנו? לא יאהבו אותנו? יספרו לכולם עד כמה אנחנו היינו גרועים?

עברנו את פרעה, נתגבר גם על קליאופטרה.

אגב, הייתם מאמינים שהחבר'ה האלו בני 70?