סיפורי אבי דר

בעוד 15 שנה תהיה פה תחב"צ מדהים. משרד התחבורה מפרסם לנו חזון, עשרה עמודים של אסטרטגיה תחבורתית, רכבות, מחלפים, אוטובוסים חשמליים, קטרים במהירות 250 קמ"ש, כבישים רב-מפלסיים,  תוספת של שלושה קווי רכבת באילון, את השליחים יחליפו רחפנים - החזון סופג כל חלום. הכול הבטחה של כבוד השרה שחזרה בתנופה יצירתית מעוד גיחה בינלאומית, שנויה במחלוקת. סידרה של פרויקטי-על שיחברו את כל מרכז הארץ למארג תחבורתי, מהיר וזריז; קרקעי, תת-קרקעי, ובכבישי על ומעל. כל זה במחיר של מאות מיליארדים שכרגע אינם, מה שלא מונע מאיתנו לחלום ביחד. אני בעד. אני מעדיף תחב"צ על כל רכב. פרטי, שיתופי, מונית, אוטובוס, רכבת קלה או דו-גלגלי, ממונע בנזין או חשמלי, רחפן תת-קרקעי. העיקר להגיע. בטוח, ממוזג ובשפיות. מהסיפור האישי שלנו אולי תבינו עד כמה מורכבת הגשמת החלום שפורסם. ועד הבית שלנו עסוק בשנים האחרונות בניסיונות הישרדות מול פרסומי נת"ע על הכוונות שלהם. מתחת לבניין שלנו בצפון העיר צפויה לעבור רכבת המטרו בדרכה להרצליה. נהדר. אבל התכנון הסתיים מזמן, ולכל הבניינים לאורך המסילה נמסרו הודעות בלהות. מפקיעים לתמיד מגר...

  שנה חדשה בפתח, ושוב אני מוצא את עצמי מנסה לסכם שנה שלמה בעיר הזאת, תל אביב שלא עוצרת לרגע.   כמו תמיד, יש את הפקקים שמרגישים קצת כמו דז'ה וו אינסופי, הפקק של אתמול מתחבר לפקק של מחר; הוויכוחים בפרלמנטים של   ה"זקנים" בקפה על כל נושא הם העתק-הדבק לוויכוח ששמענו אתמול; מלחמת חורמה על הכול -   החל מהפרדה בבתי כנסת ועד להפגנות שלא נגמרות. בתשפ"ה היוזמות העירוניות הזכירו לנו מחדש כי   אנו עדיין יודעים לחיות, ולא רק לריב. ה-7 באוקטובר לא שבר אותנו; אני חייב להודות, אני מוריד את הכובע בפני העירייה על יוזמות כמו מופעי ענק חינמיים בפארק הירקון, כמו הפקת "קזבלן", פרויקט הלילה הלבן שהוציא אלפי אנשים מהבית, או פסטיבלי השקיעה בנמל תל אביב. אלה רגעים שבהם אתה מרגיש שהעיר מתעלה מעל הפוליטיקה הקטנה, ומציעה לנו פשוט ליהנות. תודה לצוות חולדאי שממרומי גילו, 81, עדין זוכר את רוח העיר השובבה. מצד שני, יש את המציאות האפורה המציקה של פינוי-בינוי. לכאורה, רעיון נהדר, אבל בפועל, הוא הפך להיות מבוך בירוקרטי שהסבך שלו כל כך מורכב, שאפילו בכירי העירייה לא תמיד מוצאים בו את הידיי...

 אפשר לסכם את השבוע האיטלקי הזה בגעגוע עז לקערת סלט. לא סתם סלט, אלא סלט ירקות ישראלי, עם שפע עלים, פה מלא "קראנץ'" מהגינה, וביסים של עגבנייה עסיסית זבת מיץ. כל זה בטעם שמן זית של פעם, עוצמתי וחריף במידה, שמזמין פיסת לחם לטבילה ולנגיסה מהטעם המושלם. הכי תל אביבי שיש. במסעדות המקומיות של אומבריה, המחוז המארח במגף האיטלקי, כמעט ולא תמצאו סלט. כלומר, ברור שיש להם. רק שזה לא כתוב בתפריט וצריך רק לבקש. כמונו. במסעדות לתיירים, עם תפריטים מתורגמים בחלקם לאנגלית, יש רמזים לסלט עלים או סלט מעורב, אבל לא במבחר או בכמות המקובלת אצלנו. והאיטלקים? כמונו, הם מעדיפים להשתמש באפליקציות תרגום, אנגלית לחלק מהם היא שפה זרה, ובעיקר הם מעבירים את המסר: "אחי, באמא שלך, עזוב אותי, תאכל עוד מנת פסטה ושחרר". המלכודת התיירותית הקלאסית הן מנות עם תוספת כמהין. סטייק פילה, עם כמהין. פאסטה עם כמהין. חביתה עם כמהין. בקיצור - כמהין עם כל מנה זאת הזדמנות להגדיל את המחיר כמובן. אני אגב לא ממש מצליח לזהות את טעם הכמהין אותו מגרד בטקסיות רבה המלצר מעל לצלחת ובעיקר מפזר על המפה רסיסי פטריה שחורה ח...

  כיכר ציפורלה עשרים שנה מופיעים תשעת שחקני אנסמבל ציפורלה על הבמה, מצחיקים אותנו עד דמעות, ולאחרונה הופיעו גם בכיכר ביאליק במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב. במופע עכשווי בשם  "דה בסט עוף " של ציפורלה ראינו אותם בבית החייל שבתל אביב. לפני המופע הוקרן לקהל במחפש את מושבו, רצף סרטונים שלהם. קליפים מדהימים של "צילום רצוף" ללא הפסקה העובר ממערכון אחד לשני כשהשחקנים רק מחליפים מיקום ולבוש באולפן צילומים רחב. חימום לקראת שעתיים של הומור שכל כך נדרש בזמנים שכאלה. נהנינו בהופעה שלהם, שהצליחה להשכיח לנו את העגמומיות האזורית  לכמה שעות. בעברי אני זוכר את אירועי הלילה הלבן כערב שהתחיל במופע אמנים בכיכר מלכי ישראל, עד למופע זריחה בחוף תל ברוך וסיום בערימה של חבר'ה על שפת הים לצד מדורה מאולתרת. אירוע תל אביבי שנתי. מסורת. לילה של מסיבה שלא נגמרת. כניסה חופשית למקומות הבילוי, הצצה מאחורי הקלעים, עיר ללא הפסקה עם התראה למצוקת פקקי תנועה והמלצה מפורשת -  שומר נפשו ועצביו, יתכבד בתחב"צ. השנה, בין הריסות כיכר רבין  שמענו נגינת נבל וגיטרה. השנה התייצבנו כבר בשמונה בערב בכיכר ה...

  למרות ריח המנגלים, היעדר השילוט המואר והמחסור בכיסאות, המופע המעולה של לי בירן ולורן פלד מציע ביצועים צעירים עכשוויים   לכל השירים שההורים שלהם (ואני) נהגו לשמוע כשכל המדינה חוגגת, כל צד עם הנימוקים שלו: יוצאים מהדיכאון, יוצאים מהתסכול, בין הזמנים, בין הצווים, חייבים אחרת נשתגע, אפשר להבין את הבלבול שלי. בין הופעות של שלמה ארצי, הכבש ה-16, מזרחי בהיכל, ישראלי באצטדיון, פסנתרים בקיסריה, איחודים והחייאות, יומולדת 75 לריקי, ואפילו ערב התרמה לחולה כספי. כל מופע והסיפור שלו. בעד ונגד להמשיך לנגן או לבכות . תל אביב חוגגת עם אמניה. אין להקות זרות, אין קונצרטים בפארק, אבל לנו יש את לי בירן ולורן פלד. ארבע פעמים הצליחו למלא את אמפי תל אביב שבגני יהושוע; מופע החורף הראשון שלהם בהיכל התרבות גם הוא מכור חודשים מראש . בירן ופלד, חברים טובים שאוהבים מוזיקה, נפגשו בצבא כמעבדים מוזיקליים, ומאז בירן חיכה לשובו של פלד מניו יורק סיטי. עד עכשיו . לורן על הפסנתר, מפוחית פה וגם קסילופון בשיר הסיום, לי על הגיטרה והקחון ובתגבור של נגן בס מוכשר שמוסיף הרבה עומק לביצוע . שניהם שרים כמאה דקות של שי...