סיפורי אבי דר

אל תבכי לי תל אביב, אבל נראה לי שגמרנו. זה לא שעשית לי משהו רע, זה אני. נשברתי! החנוכה הזה עשה לי משהו לא טוב. בנר השמיני נשבעתי. לא נכנס יותר לתל אביב, אלא רק במקרה חרום, עם צ׳קלאקה וכאשר מישהו מסיע אותי. לא תראו אותי יותר נוהג על מכונית לנתיבי אילון בשעות היום. לא נולדתי לשבת בפקקים, עושה מדיטציה להורדת דופק, מקלל את הרגע שיצאתי מדלת ביתי, מאמין לווייז כי הנסיעה תיקח כעשרים דקות. מצטער, נשברתי. נהיגה במסלולים המקושקשים בנתיבי חיינו, בין הרחבה וחפירה, תמ״א 38 או סתם פינוי בינוי; רכבת תחתית, קלה או מטרו; מסלול אופניים הזוי או להקת רוכבי קטנועים השועטים עם עוד מנה או ביס, בדרך לעוד לקוח גרגרן ורעב הספון בביתו, שנשבע כי הוא לתל אביב לא נכנס יותר. חניה - אין, שולחן פנוי במסעדה - אין, חצי מנותני השירותים החיוניים עבורנו נשארו במתכונת קורונה ועובדים היברידית מהבית, ניקוז מי גשמים בחורף - לא ממש, המחיר בחניונים מוסדרים גואה, את הבבאבל-דן סוגרים, להידחק עם קטנוע לביקור בזק - סכנת נפשות, באוטובוס כל מי שמשתעל נחשד כמדבי...

  ילדים קטנים לא יודעים לשקר. הם חמודים, משעשעים, לא משאירים חלקה אחת נקיה בסביבתם, ומתכסים בשכבת אבקת סוכר עם נגיעות ריבה, מנר ראשון ועד למעוז צור אחרון. חמודון שכזה ישב מולי כשביקרתי את סבא שלו, עולל תמים שגילה לי, ולכל הסובבים אותי, כי דיסקרטיות לא נכללת בלימודי ליבה בפעוטון - ״אתה זקן!״. הסבא שלו מיד שינה את נושא השיחה, הסבתא העבירה אותו לאפוטרופסית הטבעית שלו, אימו; לי הציעו עוד כוסית ויסקי. כאילו הילד גילה לי שיש לי מחלה קשה ללא הכנה מוקדמת. הדור שלנו עסוק מבוקר עד ערב, בהדחקה, מניעה, בריחה מבשורה, התמודדות מעייפת ושימוש באמצעים מתקדמים באמונה - כי נצליח להסתיר ולדחות את הנורא מכל. שכולם יראו בני כמה אנחנו. הבילוי הסיזיפי בחדרי הכושר, הדיאטות המתישות, ההימנעות מכל מה שעושה לנו טוב, המרוץ אחרי זריקות הבוטוקס; סבב טיפולים במכוני היופי שכבר בשמם מטעה אותנו - יפות הרי לא הולכות למכונים. הן יפות. לימים הן הולכות לשם לשמר את מה שהיה ועכשיו קצת דהה, מחליד, מעלה שיבה, מתעבה, מתקמט, רופס ומעציב אותנו כל בוקר מחדש כשאנו מנסים לארגן את עצמנו מול המראה השקרנית. אם השתמשתי במשפטים הקודמים...

  בדרך אל הבית המושלם, אתה לא חייב לשכור מעצבת פנים יקרה או אדריכל צמרת. אתה יכול לחסוך לא מעט הוצאות שיפוץ או בניה בכדי ולהגיע לבית החלומות עם ארומה נכונה, אם רק תדאגו שלבית יהיה ריח ביתי. לא בושם, לא מטהר אוויר, לא אדי שמן טיגון ובטח שלא אקונומיקה מבושמת. ניחוח של בית. הריח שעושה לך כיף בנשמה. ביקרתי השבוע זוג חברים, יובל שנים של ביחדנס, הוא שקוע מול הטלוויזיה בצפייה במונדיאל והיא במטבח, אופה רצף של מגשי עוגות שמרים אישיות בניחוח קינמון שממלא את כל הבית. עיגולי בצק שתופחים ומשחימים בתנור, ונארזים לרשימת תפוצה בשכונה. לחברים של הבן שיגיעו יותר מאוחר לביקור, לשכנה שיושבת שבעה, למעגל נשים בהמשך השבוע, לגיסים שמתים על עוגיות כמו של אימא, ואם יישארו לה עודפים, אז החבר הטוב של בעלה יעזור להתמודד עם הבעיה. גם בסופרמרקטים השכונתיים, יודעים שניחוח המאפים רק עושה טוב למכירות, פותח את התאבון ומעמיס על העגלה, עוד שקית בורקסים טריים שרק עכשיו יצאו מהתנור ולא בטוח כי ישרדו עד לפתח הבית, אלא אם תשימו אותם בתא המטען במכונית, רחוק מהישג ידכם הארוכה. את המאפיה בדרך כלל ממקמים בירכתי החנות, אבן שוא...

  לא תמיד אנחנו גאים במה שהילדים שלנו עושים. בדרך כלל אנחנו לא ממש מבינים מה הם עושים ובטח שלא ברור לנו על מה משלמים להם משכורות כל כך יפות, מתבלבלים בהבנת הגדרת תפקיד שמסתיימת במונחים לועזיים עם קיצורים וראשי תיבות שלא מעולם המושגים שלנו, ההורים.  אצלי למשל, אני ממש גאה שהבת שלי עובדת בחברת וויקס. אתם יודעים חברה ישראלית העוזרת ללקוחות שלה להקים עצמאית אתרי אינטרנט. אז פעם הבנתי שהיא עובדת במחלקה משפטית שלהם ועושה שם -  זהו. בנקודה הזאת איבדתי אותה. היא ממש יודעת מה היא עושה. היא ממש משתדלת להסביר לי את זה. ולי אין מושג מה זה אופריישן במשפטים. מה גם שלמיטב זכרוני הילדה בכלל לא למדה משפטים, והמשפטים היחידים שהיא מצטיינת בהם היו - ״אבא, לא בא לי! ותפסיק להציק לי עם השאלות שלך.״ כלומר, זאת התקשורת הכי אוהבת שלנו בתחום התעסוקתי שלה. אז כשהחברים שלי שואלים אותי מה הילדה עושה, אני ממציא משהו. סמנכ"לית במוסד לעניינים מיוחדים וכדומה. אז כשאחותה הצעירה הודיעה לי שהיא טסה לאי שם, אפילו לא שאלתי למה. כלומר היה לי ברור שהיא נוסעת לעשות רי-סטארט בארץ זרה כי לא כיף לה בארץ, אבל לכולנו...

  לאבו שאהין יש סכין ענקית. מפחידה. מעוקלת. עם ניסיון מצטבר של 260 שנות חיתוך בשר. בדוק. יש לו קושאנים עות'מניים על זה עוד מימי הסבא רבא-רבא בריבוע שלו. אבו שאהין הוא עוד אחד שטוען למלכות ירושלים. ליתר דיוק מלך הקבב. איש יקר, חייכן, מתחבק עם הלקוחות, שאבותיו כנראה כבר הכינו קבב לכנעני וליבוסי, והיו לבטח מכבדים את חיילי נפוליאון, אילו רק טרח לעלות ולכבוש את ירושלים. אם אתם נכנסים בשער יפו וממשיכים כל הדרך ישר בירידה עמוסת החנויות לתיירים, מגיעים לפינת רחוב הקצבים, ושם כבר עם הריח תפגשו את החיוך של אבו שאהין. מורי הדרך בחרו בו כקבב הכי טוב בירושלים. לא שיפוד בפיתה במחיר 12 ש"ח כמו שמציעים המתחרים. אצלו זה ארוחת קבב עם סלטים מזרחיים, כשהקבב על טהרת בשר הכבש, עם בצל מטגן וצנוברים שיוצרים קציצה עגולה ודחוסה, בטעם שונה מהמוכר לנו בגוש דן. אצלו סיימתי יום כיף עם חברים. טיול בקטנה, בירושלים האהובה. לא משנה באיזה כנסיה אתה מתחיל ועל איזה קדוש אתה מברך - תמיד זה נגמר בקבב וקנאפה. יום של שמש וחיוכים, בו הבנתי שלאבשלום המקראי אין כל קשר ל"יד אבשלום", לקבר זכריה אין כל קשר לנבי...