סיפורי אבי דר

  מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה נהגו אבותינו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות ובדיסקרטיות. היום לשלוח מכתב מבלי להגיע לסניף דואר עמוס מבקרים, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. השימוש במכתבים פחת. לבד מהחשבונות, אגרות, צווים,וכל הבשורות הרעות שאפשר להכניס למעטפה - שום דבר טוב לא מגיע לתיבת הדואר שלנו. אולי ים של פרסומות, אבל כל אלו מושלכים מיד לפח בצער רב על עצי יערות הגשם שנכרתו לטובת הנייר האיכותי המיותר הזה. שמעתי כי שר התקשורת פטר את הדואר מלתחזק את תיבות הדואר האדומות ואישר לדלל אותן למינימום. תיבה לכל 1500 מטר. זה רדיוס הפעולה המיטבי של כותב המכתבים הארץ ישראלי המצוי. מכתבי אהבה כבר לא כותבים. מקלידים בוודאי. אבל האהבה לא נכנסת למעטפה ובטח שבלי בול דואר. SRND וגמרנו. אז מי כן נדרש לדואר ? למשל משרד התחבורה. אוסף דינוזאורים ברשות ממשלתית מנוונת. בשורה לבני מחזור 53' : לקראת חגיגות יומולדת השבעים של בני המחזור שלי תקבלו כמוני הודעה עם ...

אבי לא יכול בימי רביעי. הוא עם הנכדים. חזי לא יכול בימי שלישי. הוא עם הנכדות. ישראל עוזר לילדים שלו בחנות בכל יום אפשרי. אני לא יכול להיפגש בימי חמישי. יש לי שעור פסנתר. רימון יכול להיפגש רק עד עשר בבוקר, כי אחר כך יש לו ישיבות עם עורכי דין ויועצים שעושים הכול בכדי שיוכל לישון בשקט ולהיפגש עם החברים בראש שקט. רון נשבע כי הוא לא יסגור את המשרד הפיננסי שלו לפני שהבן שלו יהיה מוכן להחליף אותו. בן מדהים שכבר כמה שנים מושך את הטיול שאחרי הצבא לפרויקט קבע מתמשך, שבסופו יוכל לפרוש לגמלאות עם תרמיל וקצבה מביטוח לאומי של מדינות מרכז אמריקה. רוני מעדיף בימי שני. ככה בא לו. בשאר השבוע הוא משגיח על הבת שלו בקליניקה, מחליקה את קמטי היפות עם מחט דקה והרבה כימיקלים בלתי רעילים. עוד רופאה צעירה ונבונה שהבינה שהכסף נמצא בפרטים הקטנים. אביאל טמון כל יום במשרדו עד שש בערב, בודק איך הוא מגשים את חלום חייו ובונה מגדל מגורים על מגרש אותו ירש מהוריו, כך שלעת זקנה הפך לקבלן מוטרף המנסה להשלים את פרויקט חייו רגע לפי שיורד עליו המסך. אז אין סיכוי לפגוש אותו בשנה הקרובה. אודי כבר לא טס. אבל הוא רגע אחד לא נח. ...

  ניסיתם פעם לצלם דממה? רגעי שתיקה כבדה התלויה כענן דיכאוני בשמי מעונכם? הצלחתם להנציח את רגעי הזעם, הכעס האין סופי, האכזבה העמוקה, והחלום שנגוז? כל זה לא ממש נכנס טוב לפריים. תחושות בלתי ניתנות לפירוט וורבלי, בעדשת המצלמה, בשיחה אינטימית או במבט. את השקיעה הצבעונית מחוף הצוק ראיתי מאות פעמים בפוסטים דביקים של עשרות חברים המשתפים את העולם בחייהם המושלמים. עלאק. על מי אתם עובדים? יחצ"נים בשקל לחלומותיכם הבלתי ממומשים עם בני זוג של פשרה, בעולם ממוצע, תקועים בדרך לשום מקום, בלי חשק לחזור אליו בסוף היום, ובטח שלא מעורר געגוע מהמקום בו אתם נמצאים. מאיפה השקיעות הוורדרדות האלו כשאצלכם בסלון יש ליקוי חמה? זה יהיה נדיר לפרסם את כל מה שלא מצטלם. כי לשתיקה אין צורה, כי האכזבה מוסתרת, הכעס עצור והחלום כבר אמרתי שנגוז ואיננו. את כל שאנחנו לא מפרסמים. פשוט זורמים עם הבנאלי ושמים את הפנטזיות בצד. כי אולי, יום אחד, משהו יקרה והדממה תהפוך לקול המוזיקה, השתיקה תהיה חרוזי אהבה, הדיכאון ישקע בגלי צחוק ואופוריה. הר האושר הוא לא רק שם מקום בצפון הכנרת. זאת הנקודה בה אנחנו כבר לא שותקים, שמחים מבפנים, ...