סיפורי אבי דר

  המסעדה הכי גדולה בעיר, המדרחוב הכי טעים בעיר, הכי תל אביבי שיש אחרי השקיעה - גרוזנברג בואך אחד העם, בנחלת בנימין. שינוי אופי אורבני שיצר רצף שולחנות, מסעדות וברי יין, ברים ומזנונים שמזמינים את צעירי העיר להתגנדר מעט ולצאת לעוד ערב של כוס יין על שולחן גבוה, כיסא אבירים, ואפשרות לשכוח לכמה שעות כי הכול אשליית בועה בלב המלחמה שאופפת את כולנו בשנה האחרונה. מדהים איך החלטה נבונה של הנהלת הרובע, גרמה להרבה יזמים פרטיים להיכנס לחנויות הטקסטיל הדועכות ולהציב על מדפי החנויות בקבוקי יין, לפרסם סידרת קוקטיילים ייחודית, לגייס שף שפרש מ'פיין דיינינג' והחליט לעבור לקומבינציות של שלושה ביסים בצלוחית והרבה וואוו, כמה טעים. כמי שגדל ברחוב הזה (אני דור שלישי לחייט פולני שהלביש את האצולה הגברית הצפונבונית התל אביבית בחליפות צמר אנגלי איכותי בתקופת המנדט) התפעלתי מהשינוי. הכביש נחסם לתנועת מכוניות כהארכה למדרחוב המוכר לנו, המדרכות הפכו לרצף שולחנות לסועדים. הכביש הפך לטיילת של יפים ויפות, ועל שביל האופניים נזהרו הקורקינטים שלא לפגוע במלצרים נושאי מגשי קוקטיילים לחיילים בחופשה שישבו בג'ינס עם...

כנגד ארבע בנות עומד עולם ארוחות החג שלנו. אחת ברילוקיישן במיאמי. השנייה חיה בכיף על אי קולומביאני, השלישית חוגגת השנה עם משפחת בעלה, ולשמחתי חברות התעופה ביטלו את טיסתה של הסטודנטית שלנו - אז בערב ראש השנה חגגנו בצורה אינטימית. על פי הנחיות פיקוד העורף. קרוב לממ"ק ולתבשילי הבית. בתל אביב יש אלפי אזרחים וותיקים, שגם את זה אין להם. תושבי העיר הוותיקים שנשארו לבדם בערב החג. בלי תבשילים. בלי קרוב משפחה. בלי ברכת שנה טובה. הערב הכי עצוב בשנה. בחדרי המיון בימי החגים מכירים התופעה. אנשים באים בערב החג ומתאשפזים בתואנות שווא, רק לא להישאר לבד בבית. עצוב. בערב ראש השנה, עיריית תל אביב- יפו מתכננת כמדי שנה ארוחת חג למען אזרחים ואזרחיות וותיקים ובודדים, בליווי עובדי מנהל השירותים החברתיים ומתנדבים. הרישום מתבצע באמצעות מחלקות הרווחה ומועדוני הקשישים הפזורים ברחבי העיר. בשבע השנים האחרונות עורכת העירייה ארוחת חג לאזרחים וותיקים בודדים במימון העירייה. אנשים עריריים ללא עורף משפחתי. ארוחה ראויה ברמה של מלון מפואר. ארוחה מכובדת עם ברכות וקידוש על ידי רב. את האירוע מפיקה הגברת אילה ...

היינו בני עשרים. ב"רגילה" ירדנו לנואיבה בטנדר סוסיתא מהיחידה, עם מלאי תלושי דלק צבאי, כמה בקבוקי בירה אביר, חפיסות סיגריות נלסון בלי פילטר והרבה תמימות נעורים. אהבנו, רקדנו, חלמנו שאנחנו אימפריה, עזה היה מקום לקניות, בירושלים העתיקה הזמנו רהיטים מעוצבים אצל הנגר נששיבי, בשבתות טיילנו להשתכשך במעיינות ליד ג'נין, הפועל תל אביב הייתה אלופה, חגגנו במועדון ביחידה את הפלת 12 המיגים ביום אחד, התרפקנו על סיפורי מורשת קרב, אודות עליונות החייל הציוני מול החייל המצרי שמצטיין בעיקר בריצה יחפה על הדיונות הרחק מהקרב; ביתרון המיראז' על המיג, ומי ימלל גבורות ישראל - והופתענו ב-6 באוקטובר 73'. עבר יובל שנים. תחקרנו, הפגנו, הפכנו, החלפנו, נרצח לנו ראש ממשלה, ובעיקר שכחנו כי הופתענו. עם הספר שודרג לעם היוניקורן. כולנו התעשרנו והסתנוורנו. האלגוריתם טימטם את כולנו. לוחמינו עברו מהשוחה לכורסה, מהמקלע למסך 24 אינץ'. מהמארב ל"רואה-יורה" עלק. עתידנו בחוכמתנו, ובמקום לעלות לעמדות לכוננות "עם שחר", השארנו את האפליקציה במגדל השמירה עם בחורות ערניות שאף אחד לא לקח אותן...

כל הדרך לירושלים, ניסיתי לשחזר ולהיזכר האם אבא שלי ביקר אי פעם באחת מדירות הסטודנטים שלי אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. במהלך לימודיי האוניברסיטאיים עברתי שלוש פעמים לדירות קטנות בלב תל אביב, ולבד מהפעם הראשונה בה נזקקתי לחתימת ערבות בחוזה מול בעלת דירה שלא התרשמה מחיוכי ובלוריתי – מעולם הורי לא היו מעורבים במגוריי הסטודנטיאליים. האמת – הפסד שלהם. השבוע עלינו לירושלים. עלינו, כי לבת שלי יש גם אימא, ובלעדיה אין עליה לירושלים, בעיקר מאז ששרת התחבורה פתחה את הנתיב לתחבורה ציבורית גם לזוג הורים שמסגרת ההטבה 2+ בנתיב הימני, הנסיעה פחות מעצבנת. נסיעה שצריכה לארוך פחות משעה – נמשכת ונמשכת בעומסי התעבורה המתגברים ורק לחצות את נתיבי איילון מרמת אביב בואך כביש מספר 1 – אירוע שנמשך  כזמן נסיעה בדיליג'נס מנמל יפו ועד למקווה ישראל לפני 120 שנה. לשמחתי כבר גידלתי שלוש סטודנטיות, זאת האחרונה. אחריה כבר לא אהיה בקשר עם המועצה להשכלה גבוהה, אלא אם אחליט בעצמי לנסות לשפר את ציוני התואר הראשון שלי ואז אולי יקבלו אותי ללימודי תואר שני; שדרוג  השכלתי שלא היה חסר לי מעולם, אבל מי יודע – אולי ב...

בהיכל האקוסטיקה התל אביבי, היכל התרבות, אני לא ממש שומע ברור את הצלילים בשורה 30 ומעלה. זאת אינה תלונה להיכל. זאת עובדה. גילנית. בחודש זה המוקדש לאזרחים הוותיקים – חייבים לומר בקול רם. אנחנו כבר לא שומעים 5:5 את הצלילים. אם אתם גרים בתל אביב,  תשמעו טוב. בכדי לעבור בדיקת שמיעה במכון של קופת חולים מחכים כחצי שנה. רק בסוף אוגוסט יוכלו לומר לכם אם אתם סובלים מליקוי שמיעה או שהבעיה היא כי הנכדים שלך פשוט ממלמלים לעצמם הערות חסרות חשיבות בנושאים שכבר לא נבין לעולם ואף מכשיר שמיעה לא יסביר לי את יתרונות הטקטוק על האינסטוש למשל. בעולם הדממה אין שמחה. הצלילים העמומים והבלתי מובנים, אינם נושאים אושר. המילים היפות סביבנו נמוגות באוויר, תלויות ומאוכזבות על שלא נשמעו באוזנינו האטומות מבלאי השנים, דפוקות מנזקי השרות הצבאי, מי בתותחנים ואחרים סיירת - כי מי בכלל שמע על אטמי אוזניים בגיל 18 כשרעש מסיבת הטראנס ברקע. שמיעתנו דועכת לאורך השנים. כמו עוד כמה מערכות בגוף. אם נאריך ימים לגיל מאה ועשרים - כולנו נסתובב לנו עם מכשירי שמיעה. אביזרים חיוביים משני תודעה . מחשבוני AI זעירים שבקרוב יושתלו לנו כ...

התנתקתי. מחקתי. הסרתי. זהו, יותר לא אקבל עדכונים, דיווחים, פושים, פרשנויות, סרטונים, סיפורי גבורה ואסונות מרים. הטלפון הנייד שלי כמעט כשר למהדרין. רק במקרה חרום, פיקוד העורף יודע כבר למצוא אותי ולעדכן כי צריך להיכנס למרחב מוגן. עכשיו. נשברתי. שנה שאני חי בתוך מסכים. שנה שאני מתנדב. מסיע, אורז, צולה מעורב ירושלמי בכמויות אדירות והמבורגרים במאות לחיילים רעבים, מנסה להיכנס לכיתת כוננות שכונתית, מתאמן במטווח עם אקדח אישי שקניתי לאחרונה, קורא את כל הפרשנויות בעתון, מקשיב ברצינות לאלופים חד הלשון ומוצפי האגו על ששכחו אותם בבית במלחמה הזאת - ועכשיו הם עסוקים בלדבר עצמם לדעת על המלחמה הבאה שתבוא. בטוח תבוא. רק בלעדיהם. מסבירים לי את מה שאף אחד אינו מבין. מה לעזאזל קורה פה. מי אשם. ומתי זה ייגמר? בשנה האחרונה כבר נסעתי לנגב המערבי לקטוף הדרים, עזרתי לאחים לנשק לארוז את תרומות התל אביבים ולשנע אותם עד לאחרון החיילים המגויסים שנזקק לשמפו בניחוח של בית; בקפלן יש לנו נקודת מפגש קבועה עם השותפים למחאה, ליד הדלת עומד זקוף הדגל להפגנה הבאה, ובכיכר החטופים אני יודע על מקום חניה סודי, שרק אני והאופנוע ...

במלחמת לבנון הראשונה הצליחו אויבנו מלבנון לשגר טיל ארוך טווח שנחת בלב מתקני רכבת ישראל במפרץ חיפה. מספר עובדים נהרגו והנזק היה כבד. סדנה זאת, בה עבד סבא אפרים, נקראה על שמו אחרי מותו, סדנת רביב. בצילום תוכלו לזהות את סבא, השלישי משמאל בצווארון פתוח , בחיבוק ידים ומבט של מנהל אמיץ. סבא אפרים נפטר בגיל צעיר יחסית, יותר צעיר מגילי היום, מהתקף לב קטלני אחרי שהיה כבר מאושפז בחדר המיון של בית החולים בחיפה. אירוע שבימינו לא היה קורה. עם כל יכולות הצנתור וההחייאה, ניתוחי הלב ושיפוץ כלי הדם – אין סיכוי כי אדם צעיר יחסית היה מת מהתקף לב בחדר מיון. אבל אלו היו שנות הששים, לפני  63 שנים, 24 באוקטובר 1961. אני זכיתי להכיר אותו מעט יחסית, וכשרציתי לכתוב עליו מספר מילים – הופתעתי כמה מעט אני יודע עליו. סבא, איש רכבות בכיר, חי רוב ימיו לצידה של אשתו, אסתר הגדולה כינו אותה, הסבתא הדומיננטית במשפחתנו, אישה מדהימה, אבל את הסדנה קראו על שמו, גאוות משפחת רובינוביץ שלימים עיברתנו את השם לרביב.  אפרים נולד בשנת 1900 ונפטר ב-16 אוקטובר 1962 .סבתא אסתר, בחורה צעירה שעלתה עם אחיה מרוסיה לישראל של שנות ...

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת זאת אינה התחלה של אזעקת צבע אדום. בצפון תל אביב ישנם הרבה תנים. לא מזיקים בדרך כלל לבני אדם. בלילות הקיץ השקטים – היללות שלהם מעירות אותנו. הנכדים מתעוררים בבכי. ואני מתעודד – עדיף תן  מיוחם על טיל חות'י בליסטי. הנושא השבוע אינו מלחמתי, שכול או עוד הצעה לתקומה מיידית. קטונתי. השבוע  משתף אתכם ברגעי מבוכה, מחשבות מיותרות, ואי הבנה מביכה – איך מתמודדים עם כל התל אביביות היפות שמקיפות אותנו בלבוש  מינימליסטי וחיוך של מיליון דולר.  אותה שאלה לגבי גברים כמובן.  ביחוד אלה עם הבטן השטוחה והזרועות המסוקסות. לא משנה כמה אני וותיק בתחום הזה, יש מצבים בהם אני נבוך כמו תיכוניסט צעיר. סבא לשישה, ועדיין לא מרגיש בנוח כשאני שומע תל אביבי וותיק זורק הערה סקסיסטית למלצרית צעירה או מחמאה חד משמעית לבחורה שעומדת לידו בתור בדואר. אדוני,  אתה לא מגניב ובטח לא בראש של אף אחת שחוסכת לטיול אחרי הצבא. מבחינתי, כל אחת מהנשים הצעירות האלו הייתה יכולה להיות הבת שלי, ואני ממש לא מוכן לשמוע כי מישהו ה...