סיפורי אבי דר

מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות,  בה אני מעביר את הימים הנוראים שעוברים עלינו מאז השבת השחורה. עליה אני לאחרונה בוהה בחדשות, לא מצליח להבין את הפרשנויות, נתלה בכל שביב של תיקווה כי סוף סוף הגענו ל"עכשיו!" והחטופים חוזרים למשפחתם. אז טסנו להתרעננות, פסק זמן. זוג של לא ממש צרפתולוגים. הרגשתי לא נוח עם הנפקדות הזמנית מ"שגרת קפלן וכיכר החטופים של מוצ"ש" אבל פריז הייתה זמינה וההזמנה המשפחתית הייתה מפתה ונוחה. "עקורי תל אביב" הגיעו לשאנז אליזה. שמפניה, באגט טרי וגבינה עתירת שומן. טעמי בוקר בפריז. בוקר קרואסוני בגלקטיקה אחרת. השמש זורחת פה לקראת שבע בוקר, ומכאן זה רק מתחמם עם הפוגות קלות של ממטרים שמשבשים את הפריזורה הפריזאית, עד כמעט עשר בלילה, כשהרומנטיקה מכסה את העיר. יולי 24’. קצת לפני טקס פתיחת האולימפידה. העיר ברגעי הלחץ האחרונים לפני שיגיע גל צונמי התיירותי. פועלי העירייה מאפרים את העיר בנגיעות מכחול אחרונות, רגע לפני ההופעה הכי מושקעת בעיר עם השיק והשוק. אסבסט פה, צביעת ...

על מגדל אייפל מתנוסס הסמל האולימפי. חמש טבעות צבעוניות זוהרות לכבוד המשחקים האולימפיים שייפתחו בעוד מספר ימים בפריז. חמש? בעצם ארבע טבעות דולקות והחמישית אפלה. תקלה. קצר. משהו סימלי כמו עוד הרבה פנצ'רים אולימפיים קטנים בעיר האורות. הכביש מנמל התעופה העירה, גדוש. הכיכרות עמוסים התנועה, והשדרות גדושות בנהגים עצבניים. וויווה לה פראנס. הצרפתית שלי בסיסית ביותר ומתבססת על השירים של אדמו וגוגל טרנסלייט. העיר לבטח מלאה במוסלמים, אבל לרגל המשחקים האולימפיים הצליחו להעלים אותם מאזורי התיירות. כנראה לימדו אותם את ה- א' ב' של הפרנקופיליות. בתחילת יולי יוצאים לווקאנס והמפלגה הימנית או טו טו תעשה פה סדר. קפצנו לסופש לעיר האורות. ביד אחת באגט, על השולחן מרק בצל קלאסי וביד השניה נייד מעודכן בכל פרסום של דובר צה"ל. חופשה ישראלית. בפריז. אגב, פריז עם ז׳. כך ממליצה האקדמיה לעברית. כמו מוזיקה. ממש בלי שום קשר, הבוקר מתפרסם טורי האישי כרגיל. כאילו אין מלחמה, כי ביום שנפסיק לקרוא ספרים, נפסיק להיות עם הספר. לטובת שמונת קוראי הקבועים אני מצרף פה את הטקסט המלא. שיהיה....   צוו קריאה אני ק...