דילוג לתוכן הראשי

רשומות

יומולדת לרוזנת מצומת ברניצקי

חברים, לנכדה של קיסר בנימינה, ברניצקי הגדול, יש היום יולדת. לבת של מלכת היופי של הצפון בשנות הארבעים, פיטה היפה, יש היום יומולדת. לבת של נעמן סתוי, מושל הגליל בשנות החמישים, יש היום יומולדת, לבת התנועות ביב"א באמצע שנות השבעים, שלימדה אותי את טעם הפקאנים והחיים, יש היום יומולדת. לנסיכת קיסריה, השכנה של משפחת נתניהו, יש היום יומולדת. לבעלת תחנת הדלק הכי יפה על כביש 4, רוזנת צומת ברניצקי (בנימינה) יש היום יומולדת. לחברה שלי, יש היום יומולדת! מה נאמר - שושי, אוהבים אותך! מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה. שלומי אבידר משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש. לקבלת עדכון בכל פ...
פוסטים אחרונים

שרות חצי חינם

יש לי תחושה כי אני הולך לאבד חלק מכם כחברים כשתסיימו לקרוא את הבלוג הזה. די, אני לא יכול לזייף יותר. אני ממש מתעב אותם.  את היהודים עם הכיפה והחיוך המזויף שלהם של "כולנו אחים". לא, הם לא אחים שלי. ממש לא. הלוואי ויכולתי שלא להיות מוגדר כיהודי כמותם.  אני לא יהודי. אני ישראלי שפעם, בגיל שמונה ימים, עבר ברית מילה, ובגיל 13 עלה לתורה. אף אחד לא שאל אותי. תפילין לא הנחתי בחיים. אני גם לא באמת מאמין באיזה חבר דמיוני שמנהל את העניינים ביקום. סיפורי המקרא בעיניי הם סיפורים נחמדים, ושלמה המלך היה עוד אחד מהמלכים הכנענים שהצליח בעיקר בזכות אביו הלוחם וחוכמתו, ולא בגלל נביאים שמשחו את ראשו בשמן או איזו ברכה אלוהית של ארון הקודש. לא מתחבר לאל, לאללה, למלך המשיח או לבודהה. הכל רנדומלי, וצריך פשוט הרבה מזל בחיים, במופע החד-פעמי הזה שאין לו שום מערכה שנייה בגן עדן. זהו. בטח כבר איבדתי כמה חברים עד כאן. חכו, עוד לא הגעתי למחלוקת העיקרית שלי עם יפי השטריימל והפאות. אותם יהודים, שאינם ישראלים כמוני, אני מזהה אותם עומדים מחוץ לבקו"ם. בלי מספר אישי. בלי מסלול שירות מלא. ממש ...

הקרב על החור האחרון: יומן מסע של אבא (שוב) חטוב

חברים, היום אני עוצר לרגע לנשום. הגעתי ליעד. לא בווייז, אלא בחגורה. כנצר למשפחת חייטים, ידעתי תמיד שמותניים הם לא רק היקף - זאת הצהרת כוונות. כשהייתי ילד, מכנס בגודל 34 היה סמל סטטוס. עוד באירופה היינו 34. אז כשפתאום הג'ינסים האהובים עליי התחילו להציק, הבנתי שאני בבעיה. לא פוליטית, לא ביטחונית - פשוט "שמנצ'יקית" מביכה שמתחילה להשתפל מעל החגורה. נאלצתי לנדוד לחורים מרווחים יותר, מה שהרגיש כמו כניעה ללא תנאי. אחרי לא מעט קלוריות מיותרות, החלטתי: חוזרים למקורות. חזרתי ל"אבא חטוב", למסלול המוכר. 13 שבועות של דז'ה-וו. שוב הדיונים ההורמונליים הבלתי נגמרים, שוב השיחות הליליות עם מרכז הרעב שלי - אנחנו מנהלים שם משא ומתן קשוח, לפעמים אני מרגיש כמו דיפלומט באו"ם - ושוב כמות המים שגורמת לי להכיר כל שירותים בתל אביב. בין הקורונה למלחמות, קצת איבדתי את הצפון. המשקל טיפס, ובייאוש עשיתי שטויות. ניסיתי את הזריקות ההן, וזה כמעט נגמר באסון. תופעות הלוואי הזכירו לי את השיעור הכי חשוב בחיים: אין קסמים. יש רק עבודה פנימית, סבלנות, והבנה שלפטינים הם לא ...

שיעור בקלקלה

לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה בערך מאה יורו לכיוון, עולה היום אלף דולר הלוך ושוב - בלי מזוודה, בלי ארוחה, ובלי האפשרות לשאול את עצמך למה אתה נוסע. רק תעלה למטוס ותחשוב על זה אחר כך. ואני לא מבין. באמת שלא. אני אקדמאי למדעי החברה, יש לי הבנה מסוימת בכלכלה, ואפילו יצא לי פעם לפתוח אקסל בלי להזיע. אבל איבדתי קשר עם המציאות הכלכלית. לא ברור לי איך העולם של הצעירים לא מתפרק. איפה האופק שלהם, חוץ ממילואים, שכר דירה, קפה ב־18 שקלים ותקווה שסבתא תחיה עד 120 — אבל תעזור עם ההון העצמי למקדמה על דירה לעצמם עוד קודם. מי שהמציא את המשכנתא הה...

כמעט חברים

חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר. "כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר כמו רולטה רוסית של זיכרון לטווח קצר. אני תל אביבי בדם. למעט פסק זמן חלוצי קצר שבו הקמתי יישוב "חומה ומגדל ב'" על גבעות מודיעין עם יהודה המכבי, פחות או יותר, תמיד הייתי איש הבית המשותף. מעולם לא היה לי ממ"ד פרטי. תמיד חלקתי מרחב מוגן עם זרים גמורים שהפכו לרגע לשותפי גורל. פגשתי אותם במקלט השכונתי בין צמודי הקרקע, בממ"ק הקומתי שבו ניצחנו את המלחמה האחרונה בזכות שכנותיי האמיצות, וגם במקלט התת קרקעי, כשראשי נפץ כבדים מחקו בניינים ברמת אביב ואנחנו התחפרנו למטה. במקלטים הא...

פרלמנט של יולי-אוגוסט

גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם. ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות. במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס." בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה." כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי." בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי" שבחר, ופעם נוספת, בכל בוקר מחדש, מחליט להאריך איתה את החוזה לעוד יום. לבריאות. אבל לפני שבועיים הקואליציה כמעט נפלה. אחד מחברי הפרלמנט, מומחה בעל שם עולמי להשוואת איכות הוויסקי במחלקות העסקים של חברות התעופה במרחב נסיכויות המפרץ, הודיע שהוא נאלץ להיעדר. "אני חייב לעלות לירושלים עם הגברת." "למה?" "היא חייבת לשים השבוע פתק בכותל." "מצוין," אמרנו. "אז שתיסע." "לא, היא רוצה שגם אני אבוא." "למה?...

הנכים החדשים

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד.  באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית  קבועה. אבל הוא  לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד. ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום. מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ו...