זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר. אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר. מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו נשטף בשמפניה איכותית והמפעיל בוגר תואר שלישי בתפעול מכונות שטיפה אוטומטיות. אותן מכונות שעובדות באותו מתקן שנים רבות, רק שהמחיר נסק. שירות בסיסי שעד לפני כמה שנים שילמנו עליו פחות מחמישים שקלים, הפך לטיפול מותרות לא בר השגה. לפחות עבורי. מצד שני ירד לי האסימון. הבוקר הבנתי. ערך השעה שלי - לפחות 240 ש״ח. נטו. לא פחות. ממש קטן עלי לקחת דלי עם ספוג ומטלית ניגוב, לרדת ולהבריק את שתי המכוניות שלנו תוך פחות משעה. המים על חשבון השכנים. שואב האבק האלחוטי שלנו רק ישמח אם אוציא אותו מהארון לחניון. הסבון ונוזל הברקת החלונות נמצאים אי שם בבית, וזמן הרי יש לנו בשפע. 240 שח...