סיפורי אבי דר

משה אבידר, או כפי שהוא מוכר בתל אביב הקטנה כמוישה היפשר, או כפי שקראו לו מאחורי גבו, בעלה לשעבר של תמר אבידר, היה האבא שלי.  לפני 11 שנים נפטר אבי, משה אבידר. עזב אותנו עם חיוך, כצדיק. הלך לישון, וזהו. אחי ואני הפכנו ליתומים מאב. מאז לא עובר יום שאינני חושב עליו. מה הוא היה עושה במצבי -  אומר, מגיב, מתעלם ובדרך כלל שותק.  במותו, נפרד ההורה המנוח מילדיו. לתמיד. הם ממשיכים לזכור, לנהל אתו שיחות, להתייעץ, לכעוס, ורוב הזמן להתגעגע. לצערי, היו לי כמה פסקי זמן ארוכים ביחסים עם אבי.  ריבים מיותרים שהסתיימו בהתעלמות הדדית למשך חודשים. כאשר כל יום אני מחכה שהוא יתקשר ויתנצל, והוא כמובן ישב ליד הטלפון אצלו בחנות וחיכה להתנצלות שלי. אם מסכמים את משך הדממה, יכול להיות שהפסדתי למעלה משנתיים קשר אתו בגלל האגו הדפוק של שנינו. כיום, נשארו רק הזיכרונות, וזה באמת לא ממש חשוב מי טעה ומי היה צריך להתנצל.  11 שנים.  מאז עברתי תהפוכות, הפכתי בעצמי כבר לזקן השבט הקטן שלי, היום כבר אחרים מתייעצים איתי. לא תמיד יש לי תשובה חכמה, אבל תמיד אני מקפיד להיות.  מהאגו שלי נפרדתי....

  חברים, אני לא בדיכאון. גם אתם לא ממש צריכים להיכנס למחשבות נוגות על עתיד המדינה כי עוד רגע הלכה לנו המדינה פייפן. שנת 1882 הוכרזה כשנה א' של מדינת הישראל המתחדשת. כל מי שהגיע לנמל יפו מינואר באותה שנה, קיבל תואר בוגר עליה ראשונה, כלומר - אצולת המייפלאוור הישראלית. כל מי שהגיע כמה שנים קודם, והיו כאלה לא מעט, לא נחשב ונמנה על עליית משה רבנו ממצרים כמה שנים קודם לכן. מאז אנחנו בדרך ל"אסון" וחורבן בית שלישי. גדלים, מתרבים, מפציצים באיראן, עושים פוסט דוקטורט ב-MIT, אור לגוים, חתני פרס נובל, מתבוללים ומתחרדים כל אחד על פי טעמו, או טו טו אנחנו עשרה מיליון ישראלים, והמצב רק מתדרדר והולך. הכי קל זה לראות את חצי הכוס הריקה. זה גם מדכא אם החצי המלא הוא ויסקי מעולה, אבל ברצינות - כמי שמוקף מכל צדדיו להקת קוראי העיתון לאנשים חושבים, כמי שלא חש בנוח לחלוק עם החברים עד כמה טוב ונעים לו גם עכשיו בחצי הכוס המלאה, תנסו להמריא ולהביט על המצב במבט על, כאשר הטלוויזיה שלכם כבויה. בשבוע שעבר ביקרתי בגוש עציון. במרומי הישוב נווה דניאל הוקמה נקודת תצפית מדהימה, תחליף למי שלא יכול להתרומם לגוב...

אני איש של ויסקי. סינגל, בלנדד, מעושן, מיושן בחביות יין מיוחדות, אירי, יפני, ישראלי או סקוטי, צעיר בן 4 או קשיש ויקר בן 25 שנים, הסדר באמת לא חשוב, תמזגו בבקשה, אני הרי לא נוהג הערב; העיקר שיהיה לידי פרטנר ראוי על הבר. עם יין זה כבר סיפור אחר. זן העינב, מקום הכרם, הארומה, הבוקה ועד כמה הייתה שנת הבציר מבורכת. לגבי חברים, זה קצת אחרת. בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכמת הכי יפה ביב"א, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בי...

 אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה... אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת. ידידתי המלונאית, טסה לאיסטמבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי ...

 נטפליקס העלתה לאחרונה את הסידרה הכי מפחידה ברשת. ארבעה פרקים על הארכי נוכל ברני מיידוף שהוליך שולל את כל הצמרת הכלכלית בארה"ב והשאיר אחריו ים של דמעות, עשוקים, אנשים עמידים שירדו מנכסיהם, הגנב הכי גנב שהכרתי, והוא משלנו. יהודי. הבן אדם עבד על כולם. קוראים לזה פונזי. אני קורא לזה גנב. אנשים הפקידו בידיו כסף וחשבו שהוא שומר להם על הכסף, והוא בנה מערכת כזבים שגרמו לאנשים להאמין שיש להם הון בקרן נאמנות בנקאית מסודר - כאשר בפועל לא היה כלום. נוכלות וסתם דפי מחשב. אף דולר לא הופקד בקרן שלא הייתה - הכול עבר לכיס של אותו גנב ובני משפחתו.  כשמישהו ביקש לבדוק את הקרן שלו, הוא התחמק מהבדיקה ודחה את המשקיע החשדן. מי שסונוור מהתשואה הגבוהה המובטחת לאורך שנים - אכל אותה בענק כשהכול קרס.  הכול - 64 מיליארד דולר, נמוג ונמחק מהונם של משקיעים שחיפשו השקעה בטוחה לטווח ארוך. מיידוף הלך לכלא, הלקוחות נשארו המומים וחסרי כל. מיליארדים התאדו. חלומות נגנזו. אנשים חלו,  איבדו חשק לחיות, התאבדו ולבטח מי שבחרו לחיות - גם הפכו להיות אנטישמים. מיידוף עצמו מת בכלא אחרי שריצה 12 שנות מאסר מתוך 150...

  לוויות לא עושות לי טוב. בתי עלמין הם לא "מגרש המשחקים" האהוב עלי. את הפגישות שלי שם אני לא ממש מתכנן מראש, אבל מדי מספר שבועות אנחנו שוב נפגשים, החברים הוותיקים, מנחמים ומשתתפים בצער היתום התורן; מופתעים מחדש עד כמה היו פה אנשים כל כך מוצלחים. היו, ואינם עוד. כשעומד החבר מול המיקרופון, מחזיק ביד מספר דפים שכתב לילה קודם לזכר אביו או אימו, ביוגרפיה קצרה מלאת מחמאות ותכונות אופי מדהימות - בעל למופת, אהבה ממבט ראשון, אב השנה, סבא נלהב, מייסד הקבוצה וקיצוני סופה במועדון הכדורגל השכונתי; יזם מבריק ומעסיק נדיב; חוקרת ראשית במכון ויצמן, בשלנית היסטרית ומארחת בנשמה, תורמת בנדיבות ומסתפק במועט; אבא שאני לעולם לא אהיה, ומצליחן שאין לי סיכוי לחקות. אנחנו דור אחרון לחלוצים. ענקים שהגיעו לפה ברגל מאי-שם בגיל שלוש, התגייסו לפלמ"ח בגיל שש, כבשו את הכותל בבר מיצוה, רקדו פוקסטרוט על הטיילת בתל אביב בגיל שש עשרה, איבדו הבתולים על הגורן, וידעו לקשור עניבה עוד לפני שצחצחו שיניים. טייקונים לסירוגין, שהקימו מפעלים ונפלו, הפריחו את השממה והתייבשו, הקימו משפחה ופירקו, עשו הון ותרמו, באוניברס...