דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מרץ, 2025

תן ביס

  תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת היא תחילתה של אזעקת צבע אדום או פשוט סימן לכך שהתנים שוב בחיפוש אחר ארוחת לילה . בצפון תל אביב יש הרבה תנים. פעם הם נתפסו כחיות בר חביבות, שמוסיפות לאווירה הטבעית. אבל בלילות הקיץ השקטים, כשהם מחליטים לפתוח במופע ווקאלי קבוצתי – האווירה נהרסת. הנכדים מתעוררים בבכי, השכנים מתלוננים, ואני? אני לפחות מתנחם בכך שעדיף תן מיוחם על טיל חות'י . שכונתנו השקטה יחסית הופכת לרועשת בלילות, כשהתנים יוצאים לחפש אוכל בפחי הזבל, לרדוף אחרי חיות מחמד או פשוט ליהנות מארוחות חינם שאנשים טובי לב משאירים להם – ממש כמו לחתולי הרחוב. אולי כי תן שבע הוא תן שקט. וכך, רגע אחרי שסיימנו עוד פרק של "חתונמי" והתכוננו לשינה רגועה – היללות שוב תוקפות מכל כיוון . כשהם מגיעים, כלבת הזאב הרגועה של השכנה מהקומה הראשונה נכנסת אטרף של נביחות. אינסטינקט כלבי שמטריף את כל השכנים. בגינה שבין שדרות קק"ל לרחוב רבינא הבהילה השבוע להקת תנים לילית את השכנה המבוגרת שלנו שמעדה ונפלה בגלל זוג תנים שרצו לידה בשביל הגינה. ת...

שלושה ימים, שלוש שנים, שלושה נכדים

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק. במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה. להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם. דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך. אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדב...

תל אביב מתחפשת – פורים זה רק תירוץ

תל אביב היא לא עיר — היא אוסף תחפושות עם וייב. תנו לה סיבה, והיא תתחפש אפילו לקיבוץ גלויות של רגשות. רק לפני רגע היא הסתובבה פה עם פרצוף של מילואים — דגלים צהובים מהמרפסת, שיחות סלון על מסיכות אב”כ, קליפות בצל נגד גז מדמיע בהפגנות, ריח הבואש באוויר, פגישות שבועיות בקפלן בצל המכת”זית, וסטוריז של הפגנות שצולמו באלכסון. שום דבר לא הכין אותנו לפורים — עיר שהתלבשה מחדש, כאילו כלום לא קרה. ופתאום — פורים. העיר יודעת איך להתחפש, ובפורים היא עושה את זה ברצינות. פורים בתל אביב זה לא רק חג, זה אסקפיזם ממומן. כל שנה, תל אביב מתחפשת לעצמה כאילו כלום לא קרה. הדגלים הצהובים מתקפלים, ופתאום מהמרפסת עולה אלטרנטיבה הרבה יותר צבעונית: חצאית טוטו ורוד פסטל, גם אם עברתם.ן את גיל שישים והירכיים זה כבר לא מה שהיו. מי זוכר את ריח העשן באילון כששחררנו את הדחפים הדמוקרטים? ובזמן שכולם מתלבטים אם להתחפש לחד קרן או לקריינית מובילה מערוץ 12, העיר עצמה מחליפה תחפושת: מעיר ממוגנת לעיר תיירותית מבעבעת. אין מי שלא מגלה את תל אביב מחדש. בוקר אחד אתם קמים לטיילת בחוף גורדון ומגלים טורניר מטקות גרפיטי, ועוד רגע כל הברים...

הלביאות של תל אביב

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר. זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות. לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל. ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה ...