סיפורי אבי דר

  אדם קם בבוקר ורואה שהוא רק שם במסגרת והוא לא באמת קם. הוא לא באמת. הוא כבר לא. חודש לא טוב עובר עלינו. זה לא רק בראש שלי. חברים שלי מודאגים. זה לא הקורונה. זה כבר לא נתניהו. זה משהו הרבה יותר חזק. קיומי. פחדים בסיסיים המטילים ספק, האם נתעורר מחר? הבייבי בומרס, לא ילדי החל"ת שנולדו אחרי מלחמת יום כיפור, אלא דור המנכ"לים העכשווי, הקטרים שהובילו את רכבת ישראל האמיתית בדרך אל העושר, הסג"מים של מלחמת 73' , יושבי הפרלמנטים בבתי הקפה השכונתיים שלכם, בני הששים פלוס, שפורשים אחד אחד מעולם העשייה לחוגי הפיסול והציור, שחקני הברידג' החדשים, קבוצת סיכון עלאק, הסבתות הכי עסוקות שמחויבות יומיים בשבוע לטפל בנכדים הצעירים בכדי לאפשר לבת שלהן לממש את עצמה בעבודתה, הסבים המשועממים שנאחזים בפרויקט האפיה החדש שלהם כאילו זה, "החבר החדש", לחם המחמצת, יוכל להעביר להם עוד בוקר נינוח בבית, כי מה לעשות – הבוקר התעוררו בלי כל מכאוב ואין שום הצדקה להיפגש עם רופא המשפחה... חבר'ה – יש פחד באוויר. לי זה לא יקרה לא תופס פה. זה קורה לכולם. בוודאות. אם לפני שנה חששנו מקורונה וטחנ...

 אני דורש ועדת חקירה. ממשלתית. בטח ממשלתית, אחרת הצדק לא יצא לאור. עשרות – X-ים נעלמים להם מדי שנה, ואף אחד לא קם. השבוע החלטתי. זהו. אני נוקט עמדה. דורש שיעשו מאמץ. שיחקרו. שימצאו את מה שחסר. בהקדם בבקשה. כל X חשוב. כל X גורם לי להראות יותר טוב. כל X חוסך הרבה שקלים. יוחזרו ה X-ים האבודים. זה לא הגיוני כי בשנה שעברה הלכתי למחלקת החולצות ברשת אופנה אהובה, וקניתי לי שש חולצות מדהימות, שישבו עלי מצוין, כולן במידה XXL כמובן. עם המכנס הנכון – הייתי באמת ראוי למבט שני בכל אירוע. חולצות שיושבות עלי מצוין, לא מדגישות את המותן, מטשטשות את החזה הגברי, מדגישות את הכתף החסונה עליה אני עובד עם משקולות כבר חצי שנה בחדר כושר,  ונוזלות מעל קו החגורה בצורה רפויה וזורמת.   היום, שנה אחרי, משהו השתנה. חולצות לא מתכווצות מעצמן בארון, ובכל זאת כאילו הפכו לגודל XL בלבד. כל עשרות החולצות השבתיות, חולצות מכופתרות איכותיות מהרשתות של הביוקר, כולן כבר לא אוהבות אותי, או יותר נכון אני כבר לא אוהב אותן. צפופות, בלתי מחמיאות, יוצרות לי כרס קטנה ולא חמודה, הכפתורים נוטים להתפקע בחזית, ואין כל סי...

  זהו יותר לא נארוז את חיינו בארגזים. את רסיסי זיכרונותינו שאספנו תמונות פסיפס של מי שאנחנו עטופים בנייר אריזה בעוד קופסה. חפצים שליקטנו בכדי לזכור, בגדים שלבשנו ברגעים קסומים, וגם עשרות בקבוקי ויסקי ויין איכותי, בכמות שמאפשרת לפתוח בית מרזח שכונתי, במקום החדש אליו עברנו. עכשיו אנחנו ממיינים נפרדים ממה שהיה. אומרים שלום ובצער נפרדים מבגדים שלנו בימים שהיינו, כפי שהיינו, צעירים. אז עברנו לדירה המיוחלת. קן אחרון לזוג עמוס זיכרונות שגוזליו פורחים כבר במחוזות אחרים למעט אפרוחית אחרונה שעדיין אתנו בכיף. מכאן כבר לא נצא מפוזרים במאה ארגזים. מקסימום, פעם, בארגז אחד צר וארוך...

החברה שלי, שותפתי לחיים ולגידול הילדות, זאת שמעצבת לי את ארמון חלומותיי הגנוזים, אי שם במרומי גוש דן, כמעט בתחילת צלע מתה בכניסה להקפה לנחיתה בשדה דב עליו השלום, האחת שמנחיתה אותי בשלום אחרי כל טלטלות חיי – לדבריה, אני לא מבין שום דבר בעסקים. מרוב שנים בהם הייתי שכיר. אני חושב כמו שכיר וכנראה שזה מה שקורה איתי בכל שיחות הסלון עם החברים העצמאיים שלי. הם מדברים על מיליונים המושקעים בסתר ותופחים להם מיום ליום, ואני חושב על קרן ההשתלמות שלי שמושקעת באור היום באפס סיכונים. חברי , כריש הנדל"ן, לימד אותי השבוע שיעור בעסקים – "לשחד את השותף". איך לפעמים ניתן לחשוב מחוץ לקופסא ולהצליח במסע שלא היה לו כל סיכוי בהתחלה. כמו דרכו של הכריש, בחור יפה עיניים מפרבר תל אביבי של אנשים קשי יום, שחשב כי עם תואר של בוגר טכניון ושותף צעיר כמוהו, יוכל לכבוש את עולם הנדל"ן המתעורר של תל אביב בשנות השבעים. מאחר ולא הייתה לו ולשותפו לירה אחת מיותרת על התחת, הם נהגו להציג עצמם כעתירי ממון שמחפשים יעדי השקעה. הכריש, עם לשונו המתגלגלת בקלות, והשותף – בחור נבון אך ביישן. כך הלך הביישן ערב משמים א...