הסוף ברור. הייתה תאונה. שרדתי. אני אפילו כותב על זה. כך שזה באמת לא נורא. קורה. רק כל כך מיותר. וחבל שזה קרה דווקא לי. אני לא מכיר נהג יותר זהיר ממני בעיר הזאת. לפעמים אני חושש שיעצור אותי שוטר על שוטטות בכביש או בעוון מטרד תעבורתי שמאט את התנועה בעיר. נוהג באיטיות שמוציאה מהדעת את היושבת מאחורי, ממקם עצמי במרכז הכביש במקום הכי בטוח שיש, במרחבי האי וודאות התעבורתיים, במרחק בטוח מדלתות שנפתחות בפתאומיות ממכוניות חונות או מילדים שהחליטו להיפרד מההורים ומהחיים דווקא מול הגלגלים שלי. בקיצור, מר בטיחות בדרכים. עלאק. על הרומן המתמשך שלי עם הדו גלגלים עוד מגיל 16 כבר חלקתי איתכם חוויות פה. לאחרונה החלטתי שזהו. שני גלגלים זה לא בשבילי. חייב לעשות שינוי. משהו בטוח יותר. יציב. חזק. שורד. שייקח אותי בבטחה למעמקי העשור הבא של חיינו. כלומר, שאוכל להגיע לראות את שלמה ארצי בהיכל התרבות בלי לדאוג לחניה או עומסי תנועה. אז עברתי לרכב עם 3 גלגלים. עדיין קטנוע, רק שמקדימה יש לי שני גלגלים שמוסיפים לו יציבות. לכאורה. השבוע נפגשתי עם חבר ללאנץ׳. כלומר, שום דבר שם לא באמת ארוחה עסקית או תפריט מוזל...