סיפורי אבי דר

לצערי, עדיין לא הספקתי לבקר בסלוניקי. בכל התוכניות הפנסיוניות שלי, סלוניקי תמיד הופיעה אצלי כנקודת פתיחה. תחנה ראשונה במסעי האישי, בדרכי להגשים חלום יווני פרטי. לשבת בכפר לבן על שפת מים כחולים, ללא כל תמריצי הזיה וטבליות אינסטנט אושר, ולכתוב לאהובתי שורות יפות כפי שכתב לאונרד כהן לאהובתו שלו, בהיותו תחת השפעת מיטב הסמים של שנות הששים. בסלוניקי נולדה בשנת 1923 אימו של אברהם, הידוע בשם אבי. חבר שלי כבר חמישים שנים. התינוקת החמודה שבצילום אשר יושבת כדוגמנית על בין שני הוריה, ישבה מולי השבוע, צלולה כבדולח, ביומולדת ה-70 של החבר שלי. שתינו, צחקנו, ראינו מצגת, הנינים חיבקו את הסבתא, הנכדים נישקו את אבי, הילדים שלו לא הפסיקו לדמוע כל האירוע כמו שיוונים חוגגים. שמחים ובוכים. השבט הסלוניקאי אליו נקלעתי, עלו ארצה באמצע שנות השלושים, ומאז הם אנחנו. הנשמה של התל אביביות האמיתית. אוהבי אהבה, מחוברים אל הדרך ולא אל המטרה, אנשי האמת ולא הדת, מכבדים את היושב במרומים אבל חשוב להם יותר מה קורה במרתפי המוזיקה והשיכר של סמטאות חיינו, אלופים באוכל בסיסי, לא מפונפן, מבוסס על שמן זית, כולסטרול ופחמימות טעי...

י ש לי חולשה לגאדז'טים. כמו פתי אני בדרך כלל מראשוני רוכשי הציוד החכם, ואוכל בחריקת שיניים את כל מחלות הילדות של המצאות המאה. עוד בימים הראשונים של השעון החכם, שמדבר בסתר עם הטלפון החכם, וברגע המתאים מחליט לתזכר אותי כי הפגישה איתך מתקיימת בעוד חצי שעה, ובנון שלנטיות אני מאשר לשעון, משתיק את לוח השנה שקופץ על מסך הטלפון, מקליק על מסך המחשב על התזכורת, ושוקע בחזרה לעיסוקי במעמקי מחסני עלי אקספרס, עד שלפתע מתקבל צלצול טלפון עצבני ממך בשאלה - למה אני עוד לא הגעתי לפגישה? בשביל מה קונים שעון חכם, אם לא לניהול אישי מיטבי? שימדוד את הדופק, יינטר פרפור חדרים, יצלצל לאשתי כשתזוהה נפילה דרמטית שלי במהלך יומי הרגוע, יתריע כששער מניית WIX יורד מתחת למחיר ההנפקה, יאותת לך כשחבר שלך נמצא בקרבת מקום, ישלם עבר הקפה שהזמנתי גם כשאני נטול ארנק או טלפון, ינחש בחדר כושר שאני באימון על האליפטיקל ויזכיר לי להזדקף מישיבה בכל שעה בכדי למנוע בצקות ברגלים... שכנעתי אותכם? בואו נדבר עכשיו לא על הצורך והנחיצות אלא על הצורה. העיצוב של עולם השעונים החכמים נחלקים לשתי אסכולות. בגדול - מחד אפל, ומאידך, כל השאר....

  החבר שלי בחור מסודר. החיים שלו מסודרים ובעיקר מתועדים. כל מסמך משמעותי בחייו, מתויק בתוך קלסר מתאים, מנוילן, מחויץ על פי נושאים, ושליף למקרה שיידרש לכל דיון, ערכאה, ויכוח, תביעה, קידום רעיון והליך הדורש סימוכין. סדר צריך לשמור - ולחבר יש בנוסף לזיכרון צילומי נדיר, גם גנזך פרטי כפייתי בו שמורים כל חייו. על המדפים. בקלסרים טמונים, מנוילנים כמובן בשמר-דף חדש, אחד אחד, תלושי שכר מאז היותו קצין צעיר בקבע ועד לפרישתו לגמלאות לאחרונה, חשבונות חשמל, שומות מס, מכתבי התראה, קבלות לוועד הבית מדירת הסטודנטים בירושלים וגיליונות ציונים מכל מוסד חינוכי בו עבר, כולל צילומים בשחור לבן מהטיול השנתי בסוף כל כיתה אותם צילם בעצמו כמובן. כל מה שהגיע לתיבת הדואר שלו במעטפה, עבר לארגז התיוק ומשם לקלסר המתאים, לעד. הבנתם את הטיפוס. אדם כמעט מושלם, למעט כפייתיות התיעד, שתרמה רבות ליצרני הקלסרים ונגרי המדפים שכיסו כל קיר פנוי אצלו בקומת המרתף בביתו המרווח. חמישים שנים, עשרות קלסרים. ועכשיו צריך להתחיל למיין ולזרוק. נכון שחובה לשמור 7 שנים מסמכים, אבל תסכימו שזה קצת מיותר לשמור ניירת מתזמורת הנוער המקומית ...

רוב החברים שלי טוענים שאין להם זמן. כלומר - באופן כללי הם כבר לא ממש עובדים, אבל כשאנחנו נפגשים הם עונים לי על רוב ההמלצות שלי לבילוי בזמן הפנוי שכתבתי רק להם במסרון אישי, כי הם מצטערים, אבל אין להם זמן. לבריכת הקצינים הסודית שברמת הגולן ששיתפתי איתם לא הגיעו, כי לא היה להם זמן. את הסידרה המופלאה בנטפליקס הם לא התחילו לצפות, כי לא היה להם. את בר הקוקטיילים הקסום בלב תל אביב הם לא פקדו, כי לא היה. את הספר המעניין שקראתי על תל אביב של שנות הששים הם לא קראו, כי לא. במסעדה הכי טעימה בנצרת של אוכל פלסטינאי אסלי הם לא טעמו את הצוואר כבש הממולא, כי. את הפוסט האחרון שכתבתי בכנות מלאה על ימי הקסם של תל אביב בשנות הששים הם לא קראו. ועוד ועוד - כי לא אין להם זמן. זמן פנוי הוא לא מן משמים. זמן פנוי - מתכננים מראש שיהיה לך. ואז יש לך מספיק זמן לטיול בבריכת הקצינים, לטעום קוקטייל , לקרוא ספר, לצפות בסדרה ועוד ועוד. בתור מי שחולק את חייו עם יועצת ארגונית למדתי מהר - אין אנשים בלי זמן פנוי. הזמן פנוי, רק צריך לפנות לו רצון אמיתי לחיות את החיים...  

  אני קורא. תמיד. מאז ימי "ספריית חן" ברחוב אבן גבירול פינת השופטים. שם הכרתי את גיבורי נעורי. הרבה לפני ימי הטיק טוק וסדרות הטלוויזיה, כשהדמיון הצעיר שלי הודרך על ידי סופרים וטקסטים והתמונה היחידה שראית הופיעה על כריכת הספר. הדמויות נוצרו במחשבות, במשפטים מורכבים, אודות גיבורי נעוריי, אותיות שציירו בראשי את עלילות טרזן, "הספורטאים הצעירים", "החמישייה הסודית", ביל קרטר, פטריק קים וגיבורי חסמב"ה. קורא בלתי נלאה הייתי. לא כמו שמעון פרס שסיפר לנו כי על שידת הקריאה שלו תמיד היו מונחים מספר ספרים בשלבי קריאה שונים. אני לעומתו קורא ספר אחד, פרק פרק, עד לסיום, ועובר לספר הבא. או שחותך באמצע. או שמדלג לפרק הסיום. אבל אף פעם לא קריאה מקבילה - כי גם ככה אני בקושי עוקב אחר שמות הגיבורים, ואם אלו שמות סקנדינביים - מבחינתי זה ממש חסר סיכוי לזכור מי הוא מי. אני זורם עם העלילה וההקשרים. בקיצור, הבנתם. אני איש של ספר אחד בכל פעם. משבוע הספר בכיכר מלכי ישראל (כמה ארכאי וישן, כי עכשיו שבוע הספר עבר לחנויות ובעיקר למרשתת, והכיכר היא על שם רבין) הייתי תמיד יוצא עמוס בס...