דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2022

ימים לא נוראים בכלל

  22 שקל. זה מה ששילמתי בעבור פחית בירה צוננת על חוף הים בהרצליה. הים היה חלק לגמרי. מים צלולים עד כדי צפיה בדגיגונים המרחפים בין האגודלים. כסאות חוף ושמשיות זמינים ובמחיר מצחיק. המציל שקוע במנוחת צהרים. מספר תיירים דוברי צרפתית וקומץ גמלאים המומי סעודות חג והמולת נכדים. כשהרוב טס לחו"ל בחודש החגים, כשנתב"ג שוב צפוף וכולנו מחפשים קיצור תורים-לא לאולטרה סאונד אלא ל"ארזת לבד?" - אין כמו חופשה שפויה. ליד הבית. אתם בטוח יודעים יותר טוב ממני כמה עולה כוס בירה על חוף הים של מיקונוס, כמה משלמים על זוג כורסאות שיזוף עם שמשיה לזורבה היווני ברודוס (מינימום מאה אירו ליום) , וכמה משאירים כדמי חניה במגרש הצפוף לחוף הים הנחשב בצד השני של האי, הרחק מכל התיירים, כמונו. מאות אירו תוציאו על "הוצאות קטנות" ומעצבנות לאורך היום בחופשת הבטן גב, זאת אחרי שדחו לכם את הטיסה ביציאה והקדימו לכם את החזרה לשש בבוקר המראה מהאי הקסום. מצטערים - אילוצים טכניים. אילת יקרה רצח. על צימר בגליל משלמים כמו על סוויטה ב-WA שבמנהטן. ארוחה במסעדה מומלצת בעיר המתפוררת שלנו עולה לפחות 600 שח לסוע...

שנה טובה

סבא שלמה וסבתא ציפורה. הכי תל אביבים בורגנים שיש. גידלו ארבעה ילדים בתל אביב. רחוב פיירברג בואך שינקין בצנטרום של העיר הלבנה. העניבה הייתה בשימוש יום יומי, לא רק לצילום משפחתי. קוד לבוש בעבודה - אלגנט. עם חוט ומחט, הרבה עבודה וכשרון, זוג אוזניים גדולות כסמל משפחתי, ומשמעת ברזל לילדים, כלומר לאבי מוישה היפשר ושלושת הדודים.ות שלי, עם הרבה מזל - בנה מיני אימפריה אופנתית בנחלת בנימין והיה לשם דבר באופנת הביגוד לגברים שיצאו ממכנסי החאקי ועברו לעניבות וג'אקטים. אגרת ברכה שנשלחה בשנות השלושים במאה הקודמת. ערב מלחמת העולם השניה, למשפחה שנשארה מאחור, בצ'נסטוחובה שבפולין, הוכחה מצולמת כי יש חיים בארץ ישראל וכולם מוזמנים על חשבון סבא שלי למלט את נפשם בזריזות כי יש כבר ניחוח של פוגרום באוויר. חלק מהמשפחה ארזה מזוודות ועלו ארצה, כתחנת מעבר לירידה לאוסטרליה. מי שלא קרא את הברכה בעיון - לא הייתה לו שנה טובה לאחר מכן. בזכות אנשי העלייה בשנים הללו של תחילת המאה, הבורגנים שבסך הכל חיפשו ביטחון אישי וקצת פרנסה - כיום אנחנו מדשדשים בעיר הגדולה שצמחה והתרחבה למעצמה כלכלית, בטוח יחסית אם מתעלמים מה...

אלף חברים לא יצליחו לכבות את החברות שלנו

 אלף חברים לא יצליחו לכבות את החברות שלנו אלף. לא משנה כמה סיננתי, כמה דחיתי, כמה מחקתי, אלו שהודחו מחוסר פירגון ואלה שכבר לא בא לי לקרוא את השטויות שלהם עם הנכדים, הפוליטיקה שלהם, העלבויות המיותרות וההומור הרופס שלא מתאים לי - השבוע חציתי את רף ה-K חברים בפייסבוק. מה זה אומר? הרי אין לי אלף חברים. בקושי חמישה, וגם מתוך זה - רלי בפריז, פצו טיול קראוונים בגרמניה, שלמה בבנגקוק וצביקה נחטף בעל קורחו לסלוניקי על ידי הקצינה הבכירה. מה שמשאיר אותי עם שני חברים טובים בתקופת החגים, שאו טו טו ממריאים גם הם. אלף חברים. זה מונח של יחצ"נות והובלה חברתית. כמה אלפי עוקבים יש לך? לא רוצה אלפים. רוצה קומץ - אבל אמיתיים. רוצה שברשימת המועדפים בטלפון שלי יהיו מנויים שלא מסננים אותי, ואם אני כבר מחייג - עונים. אם שואלים מה שלומי - מקשיבים. אם אני מבקש טובה - פותחים את הלב. וכשעץ המנגו בחצרם מניב פרי - מודיעים לי ששמרו עבורי שקית מנגו אלוהי. אז לא צריך לעשות חגיגת האלף. התקיעות בשופר מחר יהיו בעניין יותר חשוב. אחרי כך כך הרבה שנים ביחד במרשתת, אני כבר לא עגלה ריקה. יש לי אלף חברים על העגלה, שאיתי וה...

אחים נבחרים

                            אחים נבחרים אחים. הבונדינג הכי חזק שיש, הכי מתמשך, הכי אחי.  אחיות לא היו לי, כך שחוויתי רק אחים, ואין לי בסיס להשוואה מה עדיף. וכפי שזה נראה  כרגע - אולי עדיף בלי. אנחנו ממש לא דומים. האחים שלי. שלושתנו מאותה אמא, שכנראה לא הייתה ממש דומיננטית וכל אחד מאיתנו בחר להיות דומה בעיקר לעצמו. טוב. ברור. היא כמעט ולא נראתה בבית, מבחירה. אנחנו אולי יותר דומים למטפלת אילנה שגידלה אותנו, כל אחד בזמנו, בבית הגידול שלו, במסגרת קצת שונה – אבל בסגנון בישול טריפוליטאי ששלט אצלנו במטבח המאוד מיוחצ"ן,  ממנו בעיקר יצאו עשרות ספרי בישול הרבה לפני רות סירקיס ובטח טרם משחקי השף. אילנה הגיעה אלינו מלוד כבחורה צעירה על תקן "פיליפינית" שלאורך השנים בחרה שלא להתחתן ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. היא נשארה צמודה לאמי, גם כשהחליפה בעלים, ועזרה לה לגדל את אחי עד שגדל ולא היה יותר צורך בעזרה בטיפול בבית, שהתפרק שוב ושוב, לא בגלל המטפלת. אחים, הדבר הכי טוב שיש, ואם זה לא מצליח – אפשר לבחור אחים חלופיים ממבח...

קבב בקיר

  קבב בקיר המצב על הפנים. לא כולם מבינים את זה, אבל תאמינו לי - ברבור שחור כהה באופק. אני לא צוחק. החיים של כולנו הולכים להיות יקרים. מאוד. כולם אשמים בבואו של הברבור. הבן של השכן הוא חד קרן. הבת של שרהל'ה - צלצלה בפעמון בוול סטריט ובחשבון הבנק שלה יש חגיגה. הברים על מדרכות אבן גבירול ודיזינגוף - מפוצצים בצעירים שבמשך היום עובדים מהבית, בערב מתעכבים עד לסיום הזום עם עמיתיהם בחוף המערבי בארה"ב, וסביב אחת עשרה בערב יורדים עמוסי אדרנלין לפרוק את המתח והארנק על חופי הכרך. הבעיה של כולנו מתחילה בשוק העבודה. שנה בכלל אנשים לא עבדו כאילו. ישבו בבית וקיבלו חל"ת. הצדיקים מהצעירים עבדו מהבית מוקפים בילדים מבודדים ומנוזלים תאבי גלידה גולדה וסבתות שירדו איתם לגינה השכונתית ברדיוס 500 מטר מהעריסה. זוגות צעירים שהכניסו לחדר השינה שלהם עמדת מחשב, חסכו למעביד שלהם שכר דירה על קומה במגדל משרדים תורן, וחסכו לעצמם דמי גן, מועדונית, או חוגים שעוד לפני שנפתחו הודיעו לכולם כי עוזר הגננת אתמול נכנס לבידוד בגלל מגע חברתי עם צד ג', חולה מאומת. הצעירים האלה, בוגרי מוסדות השכלה גבוהה מעידן טרום...

רוצחים קטנים

 רוצחים קטנים רוצחים קטנים. לא פחות מזה. יש לנו (ואולי גם לכם) בבית כמה רוצחים קטנים שרובצים להם בצד, אורבים לנו לרגע המתאים, ואז יפילו אותנו שדודים, שבורים, מפורקים, כואבים ומייחלים למוות מהיר שיגאל אותנו מייסורינו. מגזר שלם, שטיפחנו, השקענו, שילמנו עבורם, מנקים אותם כשצריך, הכנסנו אותם הביתה. לחדרים הכי אינטימיים של מבצרנו המעוצב, והם מה? בשקט מחכים לרגע המתאים, והופ! למה? הכרנו אותם בשוק התורכי. בזר השטיחים ומאגר מעילי העור הכי גדול במזרח התיכון. בנחיתת ביניים באיסטנבול, בין מעדני הגריל בארוחה גרגרנית במלון השוויצרי לדונר עסיסי בפיתה;בין חנויות ארנקי הנשים , העתקים מושלמים של מעצבי העל מפריס, לרחת לקום עסלי - ובסוף היום שוק הכירו לנו את החבר'ה הרצחניים האלה. לכל אחד יש סיפור אישי. צבע ייחודי לאזור בו נולד. גודל ופרופורציות שמתאים בדיוק למימדים שחיפשת, מתקפלים למזוודה קטנה שהמוכר משחיל לך, ועולים איתך לתא הנוסעים כמטען יד. כלי משחית ערמומיים, אליהם תחוש קרבה אישית ברגעים הכי אינטימיים שלך עם עצמך. ברגעים בהם נכנסים למיטה, כשפוסעים יחפים בסוויטה מפנקת שעיצבת במיוחד לתחושת הבית - ...