אני לא מכיר נהג יותר זהיר ממני בעיר הזאת. לפעמים אני חושש שיעצור אותי שוטר על שוטטות בכביש או בעוון מטרד תעבורתי שמאט את התנועה בעיר. נוהג באיטיות שמוציאה מהדעת את היושבת מאחורי, ממקם עצמי במרכז הכביש במקום הכי בטוח שיש, במרחבי האי וודאות התעבורתיים, במרחק בטוח מדלתות שנפתחות בפתאומיות ממכוניות חונות או מילדים שהחליטו להיפרד מההורים ומהחיים דווקא מול הגלגלים שלי.
בקיצור, מר בטיחות בדרכים. עלאק.
על הרומן המתמשך שלי עם הדו גלגלים עוד מגיל 16 כבר חלקתי איתכם חוויות פה. לאחרונה החלטתי שזהו. שני גלגלים זה לא בשבילי. חייב לעשות שינוי. משהו בטוח יותר. יציב. חזק. שורד. שייקח אותי בבטחה למעמקי העשור הבא של חיינו. כלומר, שאוכל להגיע לראות את שלמה ארצי בהיכל התרבות בלי לדאוג לחניה או עומסי תנועה. אז עברתי לרכב עם 3 גלגלים. עדיין קטנוע, רק שמקדימה יש לי שני גלגלים שמוסיפים לו יציבות. לכאורה.
השבוע נפגשתי עם חבר ללאנץ׳. כלומר, שום דבר שם לא באמת ארוחה עסקית או תפריט מוזל. רק שאנחנו יושבים על הבר, משתטים עם הברמן, מחליפים זיכרונות בני חמישים שנים, מנסים לעשות תוכניות לחמישים הימים הבאים ומקטרים על פחות מדי שעות נכדים ויותר מדי שעות בקופת חולים. שיח מטרו-גריאטרי טיפוסי.
עושים סבב צ׳ייסרים עם הברמן, בעל הבית, וחד הורית שישבה לידנו עם שני ילדים חמודים, מותשיי מועדים לשמחה, ואימם שלרגע התעוררה לחיים בעזרת שני קשישים סימפטיים.
והתאונה? איפה האירוע שהבטחתי לכם בפתיחה?
זה מיד מגיע.
האירוע הכי מטומטם שיכול היה לקרות לי. 
אחרי שנפרדתי מהחבר, מהחד הורית, והברמן שקיבל 20% טיפ והתקדמתי לקטנוע שלי- ניסיתי לעשות את אשר אני עושה כבר חמישים שנה. להתניע ולחזור בשלום הביתה.
קסדה, מעיל אופנוענים, מתיישב בזחיחות על המושב, ודוחף את הקטנוע ממצב חניה, להתחלת נסיעה. משהו באוטומט שצרוב אצלי במערכת ההפעלה. דוס 3.0 לפחות.
עוד לפני הנפילה הבנתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. הכול בהילוך איטי חרוט לי בזיכרון. אני שם לב שהקטנוע עדיין אינו מונע. מתדרדר מכובד הקטנוע ולא מצליח לעצור אותו. אני לא יכול לתת גז בזריזות ולצאת מהסיטואציה. אני מתקדם בגלישה מפחידה עם גלגל קדמי אחד על הכביש והשני עדיין על המדרכה. הקטנוע כבד, נוטה לצד ואני מנסה לאזן אותו עם הרגל. 250 קילו החרא הזה שוקל. אני מנסה להתקדם קצת ולשפר זווית. מבין שזה הזמן למשוך בידית כיסא המפלט, כי הנפילה המבישה קרובה. ומקפץ לצד. מכבסת מילים יפה. אני משתטח אפיים לאספלט, ובלבי רק תפילה אחת. שאף אחד לא רואה אותי.
הקטנוע, שוכב בצד אחד. אני בצד השני. למזלי אין אף אחד בסביבה. אין נזקי גוף. אין נזקי פח. רק האגו שלי פגוע אנושות. איך. איך. איך מכולם, דווקא לי זה קרה?
לא. דיסקליימר משפטי חשוב. לאירוע אין כל קשר לשני הצ׳ייסרים ששתיתי. זה אפילו לא דגדג את הכבד שלי.
לבד משיקום האגו עליו אצטרך לעבוד בעזרתכם עוד הרבה זמן, הייתה לי בעיה כבדה. איך מרימים עכשיו את החרא הכבד הזה למצב נהיגה?
אז זוכרים את הברמן הנחמד מקפה ״נלסון״ במערכה הראשונה?
זכרתי שהוא סיפר לי כי גם הוא אופנוען. חזרתי אליו מבויש קצת וביקשתי ממני לבוא לדקה למדרכה ממול. בדרך ראיתי עוד צעיר רחב כתפיים סימפטי, וביחד הרמנו את הכלי למצבו הטבעי. על שלושת גלגליו.
את האגו שלי שהיה מרוח מדמם על הכביש, אפילו לא ביקשתי מהם לנסות להרים.
אגב, לכל הנשמות הטובות שכרגע מקלידות לי את עצת הזהב, למכור את הקטנוע ולעבור למוניות. תודה, הכול מכתוב.
י. חבר שלי, מלך הזהירות, מבוגר ממני בעשר שנים, העורך הראשון שלי במעריב, עבר להתנועע בקלנועית. עם המטפלת שלו, הצליח להתהפך על המדרכה בקריית אונו ולהיפצע קלות. לי. ולמטפלת שלום.
כך שזה לא ממש משנה על מה אתה רוכב. הרלי דייוידסון או כיסא חשמלי ממונע.
הכול, בעזרת השם, מכתוב.
