דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית בית רובינוביץ

כעס, עצב וגעגוע - חמש שנים למותה

תמי מתה בוושינגטון 1980 ונקברה בקריית שאול לפני 5 שנים בפברואר 2016. תמי הבינה בגיל חמישים כי אין לה טעם להמשיך לחיות. אחרי שירד לה האסימון שאהבת חייה, בעלה השני, כבר לא אוהב רק אותה, ויותר נורא, הבן האהוב שלה ניתק איתה את הקשר לתמיד בכעס נוראי בביקור בזק שערך בארה"ב בטיול אחרי צבא שלו; והבטיח כי גם את נכדיו שעוד לא נולדו היא לא תראה - באמת שלא היו לה מספיק סיבות טובות להמשיך לרצות לחיות בשמחת חיים שאפיינה את חייה העשירים כפי שהוצגו, פורסמו ויוח"צנו בחבורה הנכבדה של חבריה מדור הפלמ"ח ועד יוצאי תיאטרון הבימה בחוג יושבי "קפה דובנוב" שבתל אביב. אליזבט טיילור הייתה חברה טובה של תמי. מספר נשות ראשי ממשלה בישראל כמו סוניה, שולמית וכמובן לאה – כולן חברותיה מעבר לשעות העבודה. מוקפת בכל שמנה וסלטה של החברה הגבוהה בתל אביב , הרגישה אומללה ביותר כשנזכרה שוב ושוב לפני השינה איך אבד לה בנה האהוב במלחמה על הזכות לחיות באהבה ובחוסר שיממון עם בחיר ליבה האלטרנטיבי. בעלה החלופי אותו פגשה באיחור של כחמש שנים אחרי שנישאה לקצין גולני צעיר ומבטיח מלוחמי תש"ח, חתיך הורס עם שפם נ...

סקס בחיפה

  סבא שלי מת מבושה. הסבא שלי מת סתם ויכול היה להיות לי לסבא עוד הרבה שנים, אילו רק היה מרים את קולו בקופת החולים , ועומד על שלו שיאשפזו אותו קודם לכן. הוא מת בגיל ששים ואחת. מעולם לא התלונן וכשחש ברע, הלך לרופא המשפחה שלו, שבשנות הששים לא ממש היה יכול לחזות באמצעים הדלים של קופת החולים הסוציאליסטית של חיפה, כי באמצע הלילה יתמוטט סבא בשירותים. סבתא, האישה החזקה ששרדה פרעות באוקרינה כנערה צעירה, עלתה בעצמה בשנות העשרים לפלשתינה. השתדרגה מדירת חדר שורצת חולדות בעיר התחתית לדירת שלושה חדרים במרומי הכרמל. נו, אז יש לסבא קצת לחץ בחזה, באמת, לא צריך לעשות מזה עניין... אבל גם סבתא אסתר הגדולה נבהלה, והזעיקה אמבולנס. באותם הימים , אמבולנס לא היה מגיע לכל דיכפין כמו היום, ובטח שלא היו פראמדיקים רכובי קטנועים של עמותות רפואיות המגיעים מיידית. מד"א לא הסכימו לשלוח לסבא שלי אמבולנס בלי אישור רופא. הרופא שלו לצערנו היה בעצמו חולה לב והודיע כי לא יוכל להגיע ולטפס לקומה השלישית שם גר הסבא שלי. אז בין רופא מוגבל לאמבולנס מקורקע – סבא שלי לאט לאט נפרד מאתנו. בסוף סבתא החליטה לעשות מעשה והזמינה מונ...

קפה תמר

כשהגעתי לכיתה א' לקחה אותי אמי לביקור בדפוס של עיתון דבר. מקום רועש, צפוף, חם כסאונה ותמיד יצאת משם עם כתמי דיו על הידיים והבגדים. הרבה לפני כניסת המחשבים לעולם הדפוס, נוצר העיתון ממטילי מתכת שהותכו לאותיות בולטות עליהם נמרח הדיו ונוצר העיתון. שורות שורות של אותיות לוהטות שיצרו מילים, קטעים, מאמרים ובסוף גם את העיתון המוגמר. כילד, הוקסמתי תמיד מהדפס, שידע להפיק כותרות, אותיות בגדלים שונים, ובסוף גם נתן לי כשנפרדנו את השם שלי יצוק בבדיל אתו הייתי חותם את שמי על המחברות – עוד בכיתה א'. לא פלא שאחרי מספר שנים הסכימו לפרסם ב"דבר לילדים" מאמר בכורה שלי בנושא גידול דגים באקווריום. מאז קשה לעצור אותי על המקלדת. מכונות הדפוס כבר ממוחשבות לגמרי, העריכה לא בבדיל אלא בתוכנה והתכנים – במקום לכתוב על דגים אני כותב על רגשות. לדגים כנראה אין דמעות, והמחמאה הכי גדולה שאוכל לקבל מאחד מעשרת קוראי הקבועים היא – ריגשת אותי עד דמעות. בחזרה לביקור בעתון דבר, אי שם ברחוב שינקין, בבניין שכבר לא קיים, בסמוך לו היה "קפה תמר" שגם הוא כבר איננו. לשם הייתה לוקחת אותי אמי לשתיית שוקו ב...