סיפורי אבי דר

  באמצע הדרך לבית הספר היסודי שלי עמד עץ תות, עליו היינו מטפסים, קוטפים תותים לבנים מתוקים, מלקטים עלי תות לגידול תולעי המשי בקופסת נעלים, ובעיקר מושכים עוד כמה דקות של כיף ילדותי לפני שחוזרים הביתה לילדות נטולת מסכים אבל עם הרבה גוגועים, ג'ולים, דודס, סוס ארוך לבנים וגומי יפני לבנות – משחקים שלא תראו היום  באף חצר בית ספר. בית הספר דובנוב, כשלושים ילדים בכיתה, עם אחות  רפואית במשרה מלאה שחבשה לנו את הברכיים מנפילות בכדורגל בהפסקה הגדולה, ולפעמים גם רופא שיניים שעשה לנו סתימות ללא הרדמה; עם כמה ערוגות בגינה ללימודי חקלאות שם גידלנו גזר וחסה, חדר "מלאכה" שם הבנים למדו לעבוד את יסודות הנגרות ובסוף השנה הביאו הביתה מדף ספרים ישר זווית, עם חדר לימוד למלאכת בנות – מרקמה ועד בישול, והשַמָש שנחשב כחלק מהנהלת ביה"ס – חיים משולם. בכל ימי החופש הגדול, בין קייטנה בקיבוץ גבעת השלושה, "סאמר סקול" בלונדון לעשירים, או שבועיים גלות אצל הסבתא בחיפה לבני המשפחות הסוציאליסטיות בשכונה -  חיכינו לשוב לבית הספר "שלנו". עבדנו על חוברות העבודה שקיבלנו, השאירו אותנו  בבית...

  רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע.  1:3.  זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח.  קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת. אולי עדיף להשקיע במשהו יותר סולידי עם סיכוי הצלחה יותר גבוה. עלות מול אדרנלין וכיף. באנג'י? אפשר להתווכח על המספרים. החיים זה לא סטטיסטיקה. כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד עם הסבתא המקורית שלו. כמו שנאמר אחרי ארוחת פשטידות בברנץ' חג שבועות האחרון, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם. אהבה ואוכל. השאיפה שלנו לזוגיות מושלמת וגיזרה מהממת. לאכול את החיים, לטרוף את...

רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע. רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד שלוב זרועות עם הסבתא המקורית שלו.  1:3. זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח. קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת. אפשר להתווכח על המספרים. כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, וירטואלית כמובן, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה, והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע מקבל את כל משכורת הפנסיה שצבר לאורך חייו בלי ניכויים אקטוארים לשותפה אחת ויותר שחלקה איתו הסכם ממון הוגן בדרך אל האושר ומדרגות הרבנות. ועדיין, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם. 1:3. ממש פסימי. הייתי בזה. אצלי זה היה 1:1, ולמרות שבאמת השתדלתי...

  אחרי עוצר החתונות בספירת העומר, נפתחה בצאת חג השבועות תקופת החתונות. שפע הזמנות לאירועים משמחים אצל הילדים שגדלו, והחליטו לשמח את ההורים באירוע חברתי רב משתתפים -   בו ינדרו נדרים, יחליפו טבעות, יבטיחו לאהוב לנצח, ישברו כוס ויספרו צ'קים. עוד ערב בו נפגוש את החבר'ה, שולחן ה"חברים של ההורים", נזרום עם התאבנים, נעמוד בשולי שביל כניסת החתן-כלה עם חיוך לחברינו המוליכים לחופה את נציגם המתחתן באירוע, נגיע לשולחן שהוקצע לנו לבקשתנו המוקדמת הכי רחוק ממערכת ההגברה, ונתכנן באלגנטיות את הרגע בו נוכל להיפרד בחן מה- DJ בחזרה לסלון בייתנו; גם אם לא נחכה למנת הפילה מיניון המלכותית שהובטחה בתפריט, ונגיע אל ביתנו לחתונה האמיתית שמעניינת אותנו – תוכנית הראלטי "חתונה ממבט ראשון" אליה אני מרותק כל עונה כאילו הכלות היו בנותיי והחתנים, בני המאומצים החדשים. לפחות עד שמתגלה אופיים האמיתי. חתונמי. המציצנות האולטימטיבית האלגנטית. ממש לא ה"אח הגדול",   שם אני מרגיש כאורח לא מוזמן לקטטה קולנית, כסאות כתר פלסטיק מעופפים,   ותככנות בפינות שאינן מוכרות לי ביחסים עם הסובבים...

ראשי העיר של תל אביב ואני תמיד שומרים על קירבה מסוימת. אורה נמיר, הגברת הראשונה של העיר תל אביב עד מותו של מרדכי נמיר, הייתה החברה הכי טובה של האימא שלי; יוסי רבינוביץ, הג'ינג'י, למד איתי לאורך כל שנות בית הספר היסודי, ונשארנו חברים גם כשעבר לגור ב-LA, כן – הבן של גאולה ויהושוע רבינוביץ (כן, ההוא מגני יהושוע) ירד מהארץ אבל מקפיד לשמור על קשר עם החבר'ה מביה"ס דובנוב; את גברת להט, אשתו של צ'יץ, הייתי פוגש במרכז המסחרי בנווה אביבים לאורך שנים, בדרכה למספרה, לוקחת לטיול יד ביד את שלמה להט, ראש עירנו, אחרי פרישתו בשנות חייו האחרונות; וחולדאי – חברי לנשק מחייל האוויר ו"הצועד המתמיד" על ההליכון בקאנטרי ג', במרחק כמה מתעמלים ממני בכל יום רביעי בבוקר; רון, שבשנותיה האחרונות של אמי העניק לה את תואר יקירת העיר תל אביב למרות שהיא חיפאית במקור... כך שאפשר לומר כי יש לי הכרות אישית עם הנושא ואני מבין קצת במוניציפאלי. שמונה מועמדים רצים לראשות העיר. שבעה בעקבות אחד, בן 78 שנה, שמה שהוא כבר שכח אחרי חמש קדנציות – להם ייקח הרבה זמן ללמוד. שניים היו חברי כנסת בעברם, אח...

 גיבורות אוגוסט שיהיו בריאים הילדים הצעירים, אבל אחרי כמה ימים מחוץ למסגרות, לפעמים יש חשק להניף דגל לבן, להיכנע, למסור אותם לאפוטרופוס הכללי, לפחות עד לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או הבאה, הבאה, מה שיבוא מאוחר יותר.  כמה כבר אפשר לארוז אותם, מוקפים בציוד מחנאות הכרחי, ולצאת מהבית לחוף הים או המדשאה הקרובים לביתכם ולקוות כי אף אחד מהם לא יתייבש, ייחרך מהשמש, יאבד מוצץ, יקריאו את שמו במערכת הכריזה בחוף כילד נעדר-נוכח שמייבב ומחכה שאימא או אבא יגיעו לסוכת המציל, או שסתם יקבל סחרחורת במתקני הלונה-פרק ואחרי שיירד משם מאושר ומחויך - יקיא עליך את כל החטיפים, גלידות, ענבים, נקניקיה שאכל קודם. ממש לא כיף - רק חבל שזה לא יגמר אלא לפני ״אחרי החגים״.  לקניונים הממוזגים מגיעים אלו שלא רוצים להתלכלך בחול ים או בוץ ונמלים, מעדיפות לשלם במזומן על פיתויי החנויות במרחב הממוזג, כשברקע משמיעים את שמות הזוכים המאושרים במערכת הכריזה של קפה ארומה. זורמים בין התורים למבחר האטרקציות - בריכות כדורים, מספרי סיפורים, קוסמים או קיר טיפוס לנמוכי קומה.  "חיים שלי, איזה גלידה בא לך?" ההורים נחלקים ...

  את החשבון על הארוחה תמיד תקבלו בסוף. עסקית, "לפי תפריט", סיבוס או תנביס, במזומן, אשראי או בטיפ (אפליקציית תשלום בנייד או בשעון חכם) – החשבון מגיע, ובדרך כלל למרכז השולחן, ואז המבוגר האחראי לוקח אותו לעצמו ושואל את החלל המסעדה, שנחלוק? הרי לא תתחיל לערוך רישומים קטנוניים ולשייך כל סעיף לסועד, זה קצת מביך, לא? זהו. אם 300 מיליון אמריקאים עושים את זה כבר שנים, מבקשים במסעדה חשבון לכל זוג בנפרד ונשארים חברים – למה שבתל אביב לא נעשה זאת גם כן? בעקבות משבר הקורונה בענף המסעדות, בעיקר הקושי למצוא מלצרים במסעדות בתל אביב – ביותר מקומות ניתן להזמין את הארוחה באופן עצמאי באמצעות לוח הזמנות ממוחשב הניצב בכניסה למסעדה, או גם באפליקציה בנייד. אחרי כמה דקות אתה מקבל הודעה לנייד או שמכריזים בקול כי המנה שלך מוכנה וניתן לגשת לאסוף אותה על הדלפק. אבל במסעדות הקלסיות עם המפות הלבנות אני לא רואה את עצמי מגיש את הארוחה לשולחן, ובטח שלא מוותר על הקטע הקבוע בו אנחנו שומעים מהמארח : "רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו להיום?". בתחילת המאה, (משפט שמזמן רציתי לכתוב) הקמתי פורום חברתי בו נפגשים ...

  תל אביבי בעפולה. ממש פתיחה טובה לבדיחה גרועה. יצאנו לבלות בחור שבקצה כביש הסרגל, וחזרנו עם חיוך. בעירנו הצומחת, אם רוצים לראות את העניינים מלמעלה – פשוט יוצאים למרפסת אם אתם גרים באחד המגדלים, מביטים מהחלון – אם אתם עובדים במגדלי המשרדים, או שאחרי המראה מנתב"ג מביטים לצדדים ונהנים מהנוף העירוני במקום להתרכז בחוברת הקניות התעופתיות שבגב המושב שלפניכם. בעפולה זה קצת אחרת. בשביל זה  בנו את עפולה עילית, או שפשוט תרחפו  בכדור פורח בשמי עפולה. כמונו. ביום האהבה השנה, כשהירח המלא עוד הבהיק בשמי העמק, שעה לפני הנץ החמה, נטולי קופאין של שחרית, אחרי שישנו בכיף באירוח הכפרי של אחד הקיבוצים בעמק המחיר שפוי, נפגשנו עם עוד כמה זוגות רומנטיים כמונו בפאתי שדה חרוש גדול בפאתי העיר, מתכנסים לקראת המראה על כדור פורח בשמי עמק יזרעאל. תל אביבים המומי השכמה  שמחפשים את חנות הדיוטי פרי לפני כל טיסה, ולידנו עוד זוגות  צעירים שמתלבטים בין הצעת נישואין עכשיו, או במרום, בגובה 5000 רגל מעל גבעת המורה,  וכתגבור לחוויה - חבורה גדולה של לובשי חולצות לבנות שממבט מקרוב הבנתי שהם לא הדייל...