דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2023

לכל קיר יש סיפור

 שבת שלום, השורשים שלי נטועים עמוק בשכונת נחלת בנימין. סבא שלי היה שם חייט מצליח שעלה מפולין עם חוט ומחט, הצליח לתפור לנו עתיד בתל אביב. לימים אבי החליף אותו, אחי ניסה להמשיך את דרכו - ובסוף זה נגמר עצוב. החנות נסגרה, ולאחרונה ראיתי כי פתחו שם מקום בילוי חדש. מעילי צמר לנשים כבר לא מוכרים שם. https://www.avidar.org/post/היפשר-דיאמנט-לא-גרים-פה-יותר השבוע כתבתי בטור האישי שלי על סיור גראפיטי במדרחוב נחלת בנימין. מסע ויזואלי בשכונה נוסטלגית שעדיין שומרת על אופי תל אביבי של ראשית המדינה. על פי בקשתכם אני מצרף גם את הטקסט המורחב ועוד צילומים מהסיור שלא נכנסו לכתבה. תהנו, שלומי אבידר (הנכד שנקרא על שם שלמה היפשר, החייט מנחלת בנימין 29, כמעט פינת גרוזנברג.) המוזיאון של בינה וסופי נחלת בנימין. "השדה השביעית", שדרת האופנה של תל אביב. לא עוד יריד הבדים לחובבי התפירה, לא רק שוק אומני רחוב, אלא מרכז בילוי צבעוני עד אשמורת אחרונה, שגולש הרבה מעבר לתחום המדרחוב המסורתי. בילוי תל אביב מתחדש, בכיף, וחינמי – השורדיץ' הצפונבוני שלנו. כשהולכים לסיור מודרך במוזיאון, עדיף כי אוצר התערוכה ידר...

עד שיצא עשן לבן

 משהו אישי - כי אני ממש כבר לא יכול להכיל את כל האירועים בשבוע האחרון. אחים, זה לא הולך להיות פה קל. לא עוד קטע על איכות החיים בפנטהאוז במרומי TLV. אם תעקבו אחרי בכמה משפטים – גם לא תצליחו להירדם הלילה מרוב דאגה. אבל לא זה מה שיעצור אותי מלשתף אותכם את מה שהרבה לא מצליחים לקרוא מהקיר.  הלך עלינו. רוה"מ לא במיטבו? קוצב? מיובש? זחוח? – אל תאמינו לאף מילה בנושא. אם הוא מתאשפז – אנחנו נמות. אם הוא נבצר – אנחנו נקרוס. האלטרנטיבות שהוא משאיר אחריו – יגרמו לנו להתגעגע לביבי... תקראו טוב, כי מדובר בכם. בניגוד לפרשנים שטוחנים לכם את האוזן בכל הערוצים – אצלי יש מסקנה ברורה. הולך להיות פה משהו ממש לא טוב.  חרא. אחרי ההפגנות. החסימות והעיצומים, חוסר הנוחות והעצבים, הרכבות שלא עוצרות והמדורות באיילון. זה בקטנה לעומת הכאוס הגדול הצפוי לכולנו בו -  נחזור להיות בסכנה ברורה ומיידית. כמו אז, כמו תמיד, כמו מאז ומעולם – במרחק טרנספורט אחד מכידונו של קלגס. אז ככה –  בהתחלה הם, קבוצת ה-64 מנדטים, ישתלטו על שלושת הרשויות. כלומר – יוכלו להעביר כל חוק שירצו. זה כבר מתבצע. הכלכלה ישראלית...

על הפיכחון

  מה שלומכם, רואים טוב? מצליחים לקרוא את התפריט במסעדה בלי להדליק את הפנס בטלפון? מזהים בטניס את הכדור הטס לעברכם ופותחים את המחבט לצד הנכון לפני שהכדור הצהוב חובט לכם בחזה? הכתוביות בטלוויזיה בגודל קריא? מצליחים לקרוא את השלטים בהפגנה בקפלן גם בצד השני של הרחוב? אשריכם, זכיתם. כחצי מהחברים שלי עברו כבר את השלב הזה. החליטו לצאת מהערפל אל האור. הסירו את הקטרקט שהעכיר את ראייתם, ובהזדמנות זאת חלקם גם נפטרו מהצורך במשקפים כי העדשה הטבעית בעין הוחלפה בעדשה אופטית קבועה שתיקנה את הפגם. אושר עד. לפני כחצי שנה, בין אוקספורד סטריט להופעה של להקת ABBA בהולוגרמות מרהיבות, הבנתי בלונדון שהראיה שלי כבר לא ממש 6/6 ויותר נהניתי מהצלילים, הקצב   ומכוסות הג'ין עם טוניק שזרמו כמים אצלנו ביציע. אחרי שובי ארצה ירדתי למשה האופטיקאי, האיש שאני הכי סומך עליו בנושא משקפיים שקודם כל דואג ש נִרְאֶה טוב, ורק אחרי זה עוברים למדפי המעצבים בכדי שגם   נֵרָאֶה טוב,  ועוזר לך לבחור את המסגרת הכי יקרה בחנות במחמאות מנחות מטרה למסגרת ה"ארמני" במחיר קצבת ביטוח לאומי חודשית ויותר. אחד ה...

תנוחת המלצר החברתי

אותי זה מביך. אני מגיע למסעדה, יושב לשולחן, בדרך כלל עם בת זוג  וחברים, ואחרי מספר דקות מגיע גבר צעיר, מחייך וידידותי, מתקרב  לשפת השולחן, ויורד בכריעה ספורטיבית לגובה שראשו כמעט בגובה הסכו"ם, מחייך ושואל לשלומנו. "שלום, שמי בני, ואני אהיה אתכם הערב. האם תרצו משהו לשתות?", הוא שואל בטון חצי מתחנחן  שאני רק רוצה לקבור את עצמי בין המפיות ומקלל עמוק בפנים את עצמי על שלא בחרתי לשבת בפינת הבר, מקומי הטבעי  שלי בכל מסעדה, בגובה העיניים של הברמן ומדפי הוויסקי. מי המציא את העניין הזה עם המלצרים? למה הם לא יכולים לעמוד מעל לשולחן, עם פנקס פתוח וחיוך המסביר את רזי המנות שמתחבאות מאחורי השמות היצירתיים שחרז רעיונאי הבית  לשילובים בלתי אפשריים למנות הכי מקוריות בעירנו הטעימה. השבוע הגענו למסעדה חריגה בדרום תל אביב. בשולי קריית המלאכה פועלת מסעדה חברתית, חריגה, טעימה, חווייתית, ומיוחדת. ג'וז ולוז, על שם זוג המייסדות  עלמה ואורית שכבר לא בתמונה. המסעדה לא חדשה, רק עבורי שלא מצליח לבקר בכל הלוקיישנים המדהימים ברחבי TLV. המסעדה מציעה תפריט המתחלף מדי יום, המותאם לרגישויות ...

מישהו נגע לי במחשב?!

    מאמי, אתה יכול לבוא לכאן לרגע? אתה מבין מה משמעות ההודעה הזאת על המסך? למה המחשב כותב לי שאין תקשורת/ פג תוקף הרישיון/ חסר מקום אכסון/ צריך לשנות גרסה/ חם לו מדי/ הוא מבקש רשות לאתחל את עצמו/ הוא אתחל   עצמאית ומחק את המסמכים האחרונים שנשארו פתוחים מאז האתחול האחרון שקרה כשעברנו דירה ומאז לא נשמרו המסמכים כראוי. תגיד, למה אני לא יכולה להפעיל את מערכת השמע בבית? גם אצלך האפליקציה לא נפתחת? למה בכלל עשינו אצלנו בסלון מערכת רמקולים אלחוטית משוכללת כמו שיש  על המעבורת קולומביה בדרך לירח? גם שם רשת הוי פי נתקעת לפעמים? מה כבר ביקשתי לשמוע הבוקר? אה, אם אתה כבר כאן – מה זה הסמן המהבהב על אייקון המדפסת? מאיפה אני יודעת מתי החלפנו מיכל דיו צהוב למדפסת? דיו זה לא שחור/לבן? רגע, איפה כל קיצורי הדרך שהיו לי על סרגל המשימות בתחתית המסך? ולמה עכשיו הוא פתאום אנכי וצמוד לימין? מאמי, מישהו נגע לי במחשב?! שניה גברתי, אל תתעצבני עלי. ברור לי שאצלכם בבית זה הפוך מגדרית ובעלך הוא חסר הישע ומאותגר הטכנולוגיות. זאת הרי לא תכונה גנטית ואני לא שמעתי על DNA גברי עדיף בתחום תפעו...

איך הן עושות את זה?

  מכוניות קטנות, נהגות גדולות   יום הסבא. היום בשבוע בו אני משובץ באקסל המשפחתי להוציא את הנכדה מבית הספר "צוקי אביב"  בצפון העיר שנמצא מעבר לכביש ומחייב מבוגר אחראי לחלץ הילד מחסות מערכת החינוך ולהעביר אותה את הכביש לבילוי מול מסך הטלוויזיה בבית הממוזג. תרומתי הצנועה במפעל המשפחתי הבנוי על תעסוקה מודרכת לנכדים קצרי קומה ומרובי אנרגיות בצורת מופעים במתנ״ס, רחצה בבריכה שכונתית, בניית ארמונות בחוף תל ברוך, סיפורי הדוד משה, איציק והגיטרה או בכפוף לנפלאות משבר האקלים  - פגש שכבתי על מגלשות המתקנים בגן המשחקים השכונתי. בואו רק נעבור בשלום ובחיוך את האחה״צ בואך ארוחת ערב לקראת שקיעה, סבתא על מקלחת משותפת של כל הנכדים באמבטיה, וחצי שעה מול המסכים עד לטכס כיבוי אורות, וסבא משוחרר, כי האפוטרופסים האמיתיים של הילדים חזרו רק עכשיו מהעבודה. "ילדים, ממש התגעגעתי אליכם. ביי!" ומאחורי אני עוד שומע – "תודה אבא, נתראה ביום ששי אצלכם!" ארבע עד שבע – השעות הגדולות של המכוניות הקטנות. אוטו קטן, יעני "רכב שני". מסיע לאומי משפחתי לשינוע ילדים בשעות אחר הצהרים. הנהג.ת,...

השיפוץ האחרון ב-TLV

  השיפוץ האחרון בתל אביב   למה הכלב מלקק את אשכיו, זה לא מסובך, כולנו יודעים. כי הוא יכול. למה אנחנו לא מפסיקים לשנות, לחדש, להרחיב, לפצל, להזיז קירות, לצפות, לחשוף, להעיר את השכנים בשבע בבוקר עם צליל הקונגו ולריב עם הפועל התורן על   כי הוא חייב להפסיק העבודה בשבע בערב? - שוב, כי אנחנו יכולים לשפץ לעצמנו את הקן. קמים יום אחד, מתקשרים לשיפוצ'ניק המועדף עליכם וקדימה – הבית הופך לעיסת אבק ו עם נגיעות של טיט ורסיסי קיר גבס גרוס. הגוזל פרח, החותנת עברה לגור איתכם, צריך חדר עבודה על חשבון המרפסת, כבר לא עובדים ואפשר להמיר את פינת העבודה לחדר ארונות, חזרתם בתשובה וצריך כיור נוסף, חזרתם בשאלה ותרצו לאחד את המיטות הנפרדות בחדר השינה, יאללה, בלגן. משפצים. אף אחד באמת לא יכול היום לקנות דירה, אז משפצים. אף אחד מבעלי הדירה בני המזל - לא מספיק עשיר בכדי להתגרש, אז משפצים. טיפול זוגי-פסיכולוגי משמעותי זה פרויקט עמוק ויקר, אז משפצים. מאמי, איך הפרקט החדש בכל הדירה? את אוהבת אותי? גם אם כבר שיפצתם פעם אחת, זה לא אומר כלום. הרי שבוע אחרי, תשימו לב כי מה שדמיינתם על הנייר יצא ק...