‏הצגת רשומות עם תוויות בית היפשר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית היפשר. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 8 באוקטובר 2022

גוש - חלקה

 


אבא שלי לא נהג להשתמש בארנק. חבילת שטרות וכמה פתקים חשובים עברו אצלו ממכנס למכנס. אחרי מותו, מצאתי אצלו בכריכת תעודת הזהות הכחולה שלו כרטיס ביקור לבן, עליו היה כתוב – שלמה היפשר, גוש 5 חלקה 3 שורה 25.

למרות שאבא היה איש עסקים, וסחר גם במגרשים, רישום הגוש/חלקה הזה לא היה כתב מטמון למגרש באמצע ככר המדינה שיהפוך את משפחתנו לאוליגרכי נדל"ן תל אביביים. בבירור קצת יותר מעמיק אצל קרובי המשפחה, זה היה מיקום הקבר של סבי. שלמה היפשר. אלוף רחוב נחלת בנימין של תל אביב הקטנה ב"הוט קוטור" לגברים.

סבא שלמה היה חייט, סוחר, קבלן, שנפטר שנה לפני שנולדתי, נקבר בקריית שאול במקום טוב באמצע. שורה 25 במרכז העניינים, ושנתיים אחריו הצטרפה אליו סבתא ציפורה הטמונה שתי שורות מעליו. שורה 27 גם היא במקום מצוין, לא ממש קרוב לסבא – אבל שומרת אתו על קשר עיין, להשגיח שלא ישתובב. והוא היה. השובב.

תשע שנים שאני פוקד את בית הקברות הזה. עד היום לא ביקרתי את קיברו של סבא שלמה. אני לא ממש איש של קברים ואבנים. מי שראוי, צרוב אצלי בנשמה. אני זוכר אותם כל יום, ממש לא צריך מצבות או תפילות – נשמתם עדיין איתי בכל אשר אהיה, ונרות הנשמה דולקים אצלי בלב, היום ובכל יום.

היום, אחרי הדלקת הנר והקדיש אצל אבא, החלטתי לחפש את סבא שלי. הייתה לי הרגשה שהוא קורא לי. תצחקו. חיפשתי, חיפשתי, איבדתי דרכי בין הקברים, השילוט שם לא ממש עזר לי, התחיל להיות כבר חם – בסוף פניתי למנהל בית העלמין שהדריך אותי למצוא את קברו של סבא.

אז כפי שהבנתם, סבא במקום טוב באמצע, אפילו במקום עם הרבה צל. פשוט עץ ברוש צמח לו בצמוד לקבר שכיסה ממש את רוב המצבה, והסתיר את סבא שקרא לי לעזרה...

איש החברה הקדישא המקומי, מנהל בית העלמין על פי הרקמה שעל חולצתו, הבטיח לי כי הוא ידאג לקבר ויטפל בענפים המיותרים. עכשיו סבתא ציפורה תוכל להשקיף ולוודא כי סבא שלמה לא ישתובב עם לקוחות צעירות שהיו מגיעות לחנותו בנחלת בנימין פינת גרוזנברג, מחפשות קצת חום. במעיל צמר חדש כמובן , לא תחת כנפו...

 

החנות

 מפעלי הלבשה, כך הם קראו לחנות המעילים ברחוב נחלת בנימין. מגוון ז'קטים, מעילי סטודנטים, חליפות צמר ועוד בגדים חמים לבנות ההתיישבות העובדת שהיו באות עם פתק התחייבות של מחסנאי הקיבוץ לחנות, ויוצאות עם שקית ניילון גדולה מלאה במעיל שיחמם אותן בלילות החורף הקשים של כנען.

"החנות" - המפעל המשפחתי אליו הלך אבי כל בוקר, ממשיך את מפעלו של אביו, שלמה היפשר, חייט צמרת שעלה ארצה מפולין עם מחט בכיס וחיוך גדול, שהביא להולדת ארבעת ילדיו ברווחה כלכלית יחסית בתל אביב הקטנה של פעם.

מה שאנו מכירים היום כקניונים, מתחמי מסחר ממוזגים, חניון למטה ובתי קפה למעלה, עוד לא היה אז. את המכונית השאירו בחניון גרוזנברג, את הקפה שתו במאפיית בירנבוים ואת הכפתורים למעיל אפשר היה לבחור בחנות הגלנטריה הסמוכה ברחוב עשיר חנויות אופנה לבדים, כפתורים ואפילו כריך עם נקניק בנקניקי האס שתמיד הוסיפו בצד גם מפית נייר פרגמנט עמוסה בכף חרדל חריף, למייטיבי לסת וטעם.

אחי אלון היטיב לתאר את "החנות" בקטע שתלה על חלון החנות רגע לפני הנעילה, אחרי מותו של אבא. אני מצרף את צילום הנייר המקומט שמצאתי מתגולל בהריסות מפעל האופנה.

 


שורשים בפרברי קראקוב

 


שנת 1899 הייתה שנה טובה לאוהבים.

וואלה, עוד סיפור משפחתי שערורייתי שצץ לי בימים האחרונים. משהו עסיסי. עם סקס, שקרים והרבה סודות שלא מדברים בהם סביב השולחן המשפחתי – וצצו בימי הקורונה האחרונים.

כמו הרבה חברים, גם אני נשאבתי בין הסגרים לנסות ולתעד את עץ המשפחה שלי באתר העצים והמבוכים, שם נפגשים ענפי השבט ונשזרת היסטוריה משפחתית, באופן יצירתי ומקורי, כאשר כל אחד יכול לתרום מזיכרונו את קורות החמולה המורחבת.

כך ישבנו בזום, בת דודה שלי הגרה באוסטרליה עם בן דוד בחולון, ושניהם לימדו אותי פרק עלום ומסתורי שתמיד סיקרן אותי לגבי סבא שלי. הסבא המצליח, הסבא העשיר, הקבלן/חייט/בליין תל אביבי, תמיד מחויט עם מבט ממזרי בעיניים, שעורר את סקרנותי – מי הוא היה באמת. מעולם לא נפגשנו. שלוש שנים לפני שנולדתי, נפטר מאירוע לבבי בגיל 51 ומאז אני בחרדות שלא אצליח לחצות גיל זה בחיים...

סבא שלמה נולד בפולין, אי שם באמצע הדרך בין ורשה לקרקוב. שם העיר צ׳נסטחובה למי שרוצה לבדוק בדיוק כמה נדל"ן נשאר למשפחה שלנו שם, אבל לא זה הסיפור.

מאז הסגר הראשון מנסים הבני דודים שלי ( הבהרה – אצלנו בפולניה, כל מי שהוא לא ממש אח, נקרא בן דוד) להסביר לי איך הם בדיוק קשורים אלי, למרות ששם משפחתם שונה, לא נפגשנו מעולם, ולא זכור לי שאבא שלי המנוח הזכיר אותם בשיחות הבודדות שהיו לנו, בין הרבה שתיקות ארוכות ומשמעותיות שחוויתי מולו. זה לא שהוא היה ניצול שואה שתקן או מזן הגבר הדומם המצוי שנמצא כמעט בכל בית ישראלי. עם חבריו הוא לא היה סותם את הפה. במסיבות תמיד היה מרכז החבורה. רק אצלנו בבית, דממה. כאילו, מה כבר יש לדבר עם שני ילדים צעירים שלא היו בהגנה או בגולני או אפילו בפלמ"ח?

בקיצור, השבוע למדתי כי בשנת 1898, הסבא רבא שלי, אחרי שנולדה לו תינוקת ראשונה, הסכים שאשתו תארח אצלם בבית נאני צעירה. בת דודה צעירה של אשתו , שהוזעקה מהכפר אל העיר כמטפלת לתינוקת. וזהו. יאדה, יאדה, יאדה – הסבא רבא שלי שבעת ההיא הוא רק בן 29 היה כנראה חרמן לא קטן וכתוצאה מליל אהבה בלתי מתוכנן, הרתה המטפלת הצעירה מבעל הבית וכך החל כדור השלג להתגלגל.

אשתו נפרדה ממנו, לקחה אתה את התינוקת שאגב לא שרדה ונפטרה בגיל שנתיים, המטפלת הצעירה ירשה את מקום בת דודתה ונישאה כדת וכדין עם בועלה, וילדה במזל טוב את הסבא שלי. מיד אחרי הלידה הזוג הטרי התגרש, והסבתא רבא שלי התחתנה עם יהודי מקומי חלופי שממנו נולדו לה מספר ילדים, אחים חורגים לסבי.

מבולבלים? לא יותר ממני. הסבא שלי עלה לארץ ישראל, עם מחט חייטים בכיס והרבה אמביציה להצליח בתל אביב הקטנה. לימים אחרי שצבר מספיק כסף, הזמין את אחיו החורגים לעלות לפלשתינה. ילדיהם היו דני דודים של האבא שלי. אבי, אותו שתקן סדרתי, לא ממש היה בקשר איתם. בטח לא שמעתי אצלנו בבית על השבט המקביל שהקימה הסבתא רבא שלי, על כן ממש לא נראה לי שבסדר פסח הקרוב אנחנו נערוך סדר משותף רק בגלל זיון חפוז של אותו היפשר חרמן עם הבייבי סיטר הצעירה רגע לפני כניסת המאה העשרים לתוקף...


ברצינות – כולנו אחים וכל ישראל חברים, משורשרים אחורה כמיטב התיעוד המצוי בארכיון המשפחתי, לפעמים עד הרמב"ם, ואחרים עד דוד המלך. ההבדלים בדרך כלל הם עד כמה אתם יצירתיים ביצירת עץ המשפחה שלכם באתרי המסורת. בתקופת הסגרים, כשרותקנו מול המחשבים וחיפשנו נואשות משמעות וסיבה לקום בבוקר ולצאת מהפיג'מות, מצאתי אנשים מקסימים שאולי אנו שותפים לכמה כרומוזומים, אבל מעבר לכך, אני לא חושב שהתרחבה לי המשפחה.

בלי להעליב – יש לי מספר בני דודים איכותיים מהבית, איתם אני חולק זיכרונות ילדות, וכל סיפור רכילותי שכזה על הסבא רבא שלי, על פי מקורות זרים כמובן, אולי יעזור לי להבין את הסיפורים על תוקפנותו, התקפי הזעם שלו, מסעות התענוגות שלו למעיינות המרפא בצ'כיה, והמניע שלו להצליח בכל מחיר, להוכיח כי למרות שאיבד את אביו בגיל מאוד צעיר, הוא לא פחות שווה מהאחים החורגים שלו.



לגבי המבט הממזרי שהיה לו בעיניים בצילומים שמצאתי – אז ממזר הוא לא היה. מסתבר כי אמו דאגה להתחתן עם אריה לייב, אביו, לפני לידתו. לגבי אופיו – כבר אין מי שיספר לי עליו, ומאחר ולא היו בלוגים בתל אביב של תחילת המאה הקודמת, אני יכול לשרבט ולפנטז על סבי, לרקום סביבו סרט תורכי, ולאחל לכל בני הדודים שלי, קרובים ורחוקים, כי נמשיך כולנו לנבור בארכיונים ולמצוא עוד ועוד סיפורים, כי מסתבר שפעם עשו חיים, לא פחות משוגעים מהחיים שעושים פה היום...

המג"ד


הקדמה, סוג של דיסקליימר, כאילו – הודעה מראש, זה לא אני. חברים – כל מה שאתם קוראים פה, זה פרי דמיונו ההזוי של גמלאי המקליד להנאתו סיפורי בדים שלא היו, אלא בדמיונו הפרוע, וכל מי שמקשר בין הסיפור המרתק, מרגש, מפתיע שפורסם בבלוג הזה - לבין דמויות, שמות ואנשים אמיתיים, עושה זאת על אחריותו האישית. לא חבל? ואולי לא היו דברים מעולם?

זהו. מעשה שהיה – כך היה. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בדור הלוחמים הראשון של צבא הגנה לישראל, בקורס הקצינים מהראשונים שהועברו לבחורינו הטובים בוגרי מלחמת העצמאות ששרדו בנפשם את קרבות תש"ח, החלה קריירה מזהירה של קצין צעיר שהחזיק בתרמילו את שרביט הרמטכ"לות לעתיד.

כל כך מוכשר היה, שבמחלקה שלו, הצליח לפלוט צרור כדורים מתת המקלע שלו רגע לפני מסדר היציאה, ולפצוע את חברו לקורס, רפאל איתן, לימים הרמטכ"ל. כדור ברגל לחבר, נזיפה קלה לפולט הירייה, והיה כלא היה... מעבר לזה, באמת, חייל מצטיין, אהוד על פקודיו, שחיש קל התקדם והפך להיות מפקד גדוד בצבא הצעיר – כאשר כאמור, דרכו לפיקוד העליון של צבא העם, הייתה כאילו רשומה על הקיר.


קצין צעיר, רב סרן על תקן סגן אלוף, שלפתע נאלץ לפרוש מהצבא למלא את מקום אביו המנוח - איש עסקים תל אביבי, שקרס בגיל 51 מאירוע לבבי והשאיר אחריו עסק מבטיח אך מקרטע. כך עבר האיש מעולם הפגזים, הדגמ"חים ונעלים גבוהות אדומות, לחליפות ספורטיביות, אג"חים ותוכניות מימון לפרוייקטי השקעה כממשיך דרכו של אביו.

אבל בין בוננזה פיננסית אחת לגזירת קופון אחרת, תמיד שמר לעצמו את הצבא כתחביב. יציאה לשירות מילואים תקופתי, כמג"ד מילואים פעיל, תופסים קוו, מתאמנים בכיבוש יעד מבוצר, שומרים על כושר בפריסות והתארגנות בשטח המדברי, מתכוננים לכבוש את סיני בפעם השנייה. אם נאצר חיכה לרבין, המג"ד שלנו התכונן וחיכה לנאצר בציר המרכזי, ערוך ומוכן, להסתער ב"סדין אדום!" על המדבר בואך תעלת סואץ.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשהשתחרר מהמילואים., לא היה איש ממכריו שלא שמע ממנו על מעללי הגדוד במלחמה, ומאז – כולם קראו לו " המג"ד ". האיש ששלט על רובע האופנה התל אביבי, מערבית לאלנבי, צפונית לדרך יפו, דמות דומיננטית בין כל סוחרי הבדים הגלותיים ואנשי הגלנטריה שייבאו אביזרי אופנה לתעשיה המקומית, כולם דוברי אידיש ומעריצים את הקצין שהביס את הצבא המצרי ועכשיו יושב איתם בקפה בירנבוים על מאפה שמרים, עם בן כיתתו הצייר קדישמן, נזכרים איך המשורר טשרניחובסקי היה גר בשכנות ברחוב אחד העם 89 של תל אביב הקטנה. זיכרון מדהים היה למג"ד לפרטים קטנים. וגדולים. כך עסק בבוררות בין סוחרי הרובע שראו בו כערכאה עליונה לסכסוכים מסחריים שלא היו ראויים להגיע לפתח בתי המשפט שם לדעת כולם לא באמת הבינו צדק מהו...

שני בנים היו לו, גדלים כאילו עצמאית, בלי אימא שעזבה את המג"ד לטובת סמל ראשון מלהקת פיקוד מרכז, שהיטיב ממנו להקדיש לה תשומת לב בשעות השעמום שלה. הבנים קיבלו ממנו כל מה שנדרש, מורים פרטיים, אומנת, מבשלת, נסיעה לסאמר סקול, הטלוויזיה הראשונה בשכונה, מערכת שמע HI FI STEREO כשכולם עוד הלכו עם טרנזיסטורים, אופנוע בגיל 16, והרבה שעות שתיקה בבית מרווח.

כך גדלו שניהם. הבכור ממש יורם, הולך במסלול הירוק, עושה את מה שצריך, לומד מקצוע ומשתלב באוטוסטרדה של החיים בדרך אל האושר. הצעיר, קצת שובב, מוכשר מאוד ביצירתיות ופרסומים בתקשורת אשר קושרים לו זרים כמצליחן בכתיבה , בעסקים ובצ'ארמריות מופלאה.

אי אפשר היה לא ליפול בקסמיו של בנו. ביחוד כשהוא מספר לכולם על עלילותיו ההזויות בפיתוח אפריקה, או טו טו בניית גשר בין אריתריאה לתימן, הנחת יסודות לרכבת מהירה מאילת לבאר שבע, רכישת אגרות חוב מגובות זהב מקסיקניות בנות כמעט מאה שנה במחיר של 5 סנט על הדולר והרפתקאות מהאגדה שמתאימות יותר לנשיונל גיאוגרפיק אקסטרים ולא לבן של איש עסקים אמיד תל אביבי. אגדות ופנטזיה שמעניינות הרבה יותר מסיפור על עובד בחברה ממשלתית עם פנסיה תקציבית משמימה. כנראה בגלל זה נהג לשתף את חבריו רק בעלילות הצעיר , האוליגרך לעתיד.

בפרלמנט שנוסד בבריכת גורדון המקורית, הרבה שנים לפני השיפוץ שחשף את הבריכה לעיני העוברים והשבות, ואילץ את וותיקי המקום למצוא בריכה אלטרנטיבית שתקלוט אותם בשעות השחר לשחיית בוקר נמרצת בקינוח דיון ערני על נושאים שוטפים שמעניינים את כולם, החל מפוליטיקה וכלה במניה המומלצת. כולם מזמן הפכו ל"סוחרי יום" בשוק ההון, סוג של ווארן באפטים מקומיים בתל חלם-יפו.

המג"ד במשך השנים קיבל מנוי של יושב ראש הפרלמנט הזה, וחבריו שתו בצמא את עצותיו – כולל דבקותו בהשקעה במניית חברת טבע, אליה דבק שנים רבות, כמניית העם ושלו. קנה את טבע בזול, התגאה כשהגיעה לחמישים דולר, וליווה אותה במסעה החולני לשווי של פחות מעשרה דולר....

מדי בוקר היה מספר לחבריו על הצלחותיו, השקעותיו ,על משפחתו ונשותיו, ובעיקר מרבה לדבר על נושא חביב עליו במיוחד, על עסקים חובקי עולם שמנהל בנו המוכשר, נסיך חיפושי הנפט באפריקה וכריית יהלומים במונגוליה, ילד אגרות החוב המקסיקניות ובעל פנטהאוז מרווח ברחוב אחד העם בתל אביב, כוכב פיננסי בינלאומי. גאוות אב אמיתית ונחת לחברים לשמוע אותו.

עברו כמה שנים, והעלילה עוברת למחוזות אחרים. שני מנויי בריכת גורדון מקבוצת הג'קוזי החליטו לצאת לסדנת יוגה באחד האיים האקזוטיים של יוון. טיסה קצרה של שעה ואתה עם המדריכה הישראלית וקבוצת יוגיסטים מאומנת מבלים סוף שבוע קסום של תנוחות מאתגרות במתיחת הגב עם אתנחתא בטברנה על מזטים מקומיים כאשר בין הבונגלוס הייתה להם בריכת ג'קוזי לנוחיות משתתפי הספא.

יושבים השניים בבריכה ומספרים ליוגיסטית מהקבוצה שבחרה להשתכשך איתם קלות, מי הם, כמה הם אוהבים יוגה, אולי היא רוצה להצטרף אליהם כשיחזרו ארצה לחבורת שחייני הבוקר בבריכת גורדון.

"אז אתם בטח מכירים את המג"ד?" , היא שואלת.

"בוודאי, חבר טוב שלנו. שמחנו לשמוע על הצלחותיו של בנו המצליח בעסקים בינלאומיים ועל מכונית המזראטי החדשה שקנה לאחרונה. את קרובת משפחה שלו?" שאלו אותה החברים

"בוודאי, אני הכלה של הבן שלו!", ענתה עם חיוך קל, מכינה להם את שורת המחץ בטיימינג המתאים.

"אהה, אז את אשתו של הבן המוצלח של המג"ד, יזם העסקים מאפריקה?" התפלאו השניים, כי מעולם לא הוזכרה אשתו הצעירה והגמישה של היזם.

"לא ממש, אני אשתו של הבן המצליח באמת שלו. הבן הבכור עליו הוא לא סיפר לכם מעולם והעדיף לספר לכם את הצ'יזבטים הדמיוניים של הבן הצעיר!" צחקה, יצאה מהג'קוזי נוטפת מים וחיוכים בדרך לצלצל ולשתף את בעלה על האירוע.