סיפורי אבי דר

 כמה אפשר כבר לטחון לנו את הקשב? כמה מילים עוד ילהגו הפרשנים שרק מושכים עוד זמן מסך במרחב האי וודאות? עינוי מתמשך של עוד אוויר חם רווי בנגיעות אגו והמון אינטרסים אישיים. מי בכלל יכול להקשיב להמולת האולפנים שם כל הצועק, צודק. ומהשטח, בכל ערב, קושמרו בלי עניבה שהפך תוך יום  לוועדת אגרנט בלי כפפות. הוא מביא לנו לסלון את זעם הניצולים וגבורת מסתערי בוקר שמחת תורה הארור.  ואני, מדירתנו הבטוחה יחסית בתל אביב המטווחת, מחפש ערוץ TV של עובדות בלבד, ואם אפשר אז עובדות אמיתיות. מסך בלי פרשנויות, אלופים, סרטי אימה, ועדכון מהשטח של בראנו טגאניה כי הטיל האחרון נפל בשטחים פתוחים.  תל אביב של 2023 היא אותה גברת ממלחמת המפרץ הראשונה, רק בלי מסיכות אב"כ, אבל עם הרבה ניסיון בחיים בתוך הממ"ד. המדינה במלחמה. האחים מנהלים את הלוגיסטיקה, האנרכיסטים עלו על דגמ”חים, חרדים מתגייסים ונערי הגבעות חזרו אל הכולל ללמוד גמרא. העורף אורז עכשיו חבילות לטובת עשרות אלפי פליטים שיושבים במלון הכול כלול בים המלח או אילת או תל אביב- ולא באמת מצליחים לעכל כי הלכו להם החיים. השכנים נרצחו, הבית נשרף, הילדים בש...

  מִפְרָשׂ קָטַן בָּאֹפֶק, זִמְזוּם כטב"ם בָּרֶקַע, בומים חֲזָקִים מהדהדים בִּשְׁמֵי תֵּל אָבִיב, 45 ק"מ מֵהַמִּלְחָמָה,  בָּעִזָּה. בְּיוֹם בָּהִיר אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ, שְׁבוּעַיִם אַחֲרֵי הָאַזְעָקָה, שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בִּמְקוֹם הֲכִי טוֹב, בַּשְּׁכוּנָה הָאֲזוֹרִית הַמַּגְעִילָה, הַזֹּאת. הַיָּם מֵאֲחוֹרֵינוּ, הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת מַקִּיפָה אוֹתָנוּ בַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה רילוקיישן,  כִּי הַנָּאצִים לֹא הוּבְסוּ, רַק עָטוּ חֲלִיפוֹת, גלביות, כַּפיּוֹת וְקֻרְאָן. שׁוּב - אֵין בְּרֵרָה. אִם אֲנַחְנוּ עַם חָפֵץ חַיִּים, חַיָּבִים לַחְשֹׁב יוֹתֵר בָּאַכְזָרִיּוּת, מֵהַנָּאצִים. וּלְנַצֵּחַ.  

 האם תל אביב בוערת?! ממש בלתי אפשרי להיות תל אביבי כשהגבולות מדממים.  לישון במיטה שלי בזמן שכל המדינה מצטופפת בממ"דים זעירים.  ללכת לישון בידיעה שאף אחד לא זומם לרצוח אותי הלילה;  לא להקים מתרס כבד מול הדלת לפני השינה כמחסום אחרון עד שיבואו ללחץ אותנו; להחזיק אקדח מתחת לכרית אבל לדעת שזה באמת מיותר – כי מי באמת יגיע אלינו בתל אביב כאשר יש כל כך הרבה  ישובים הרבה יותר קרובים לעזה מאיתנו; לפתוח המקרר ולנשנש, ככה סתם כי בא לי,  כשפלוגות מילואימניקים פרוסות בשטחי הערכות ואוכלות בעיקר חטיפים שקיבלו בטרמפיאדות בדרך להתחיילות, אלא אם יש להם מזל –  ויכולים להתפנק  בסיר של שניצלים עם פירה חם שאבא של אחד הלוחמים בצוות הצליח להביא לחבר'ה בהתגנבות בדרכים, בואך הפלוגה הרעבה. להיות תל אביבי עכשיו זה כשהמקיאטו  המפונפן בידך והמחשבות שלך מפנטזות על קפה שחור בשטח,  שחור אסלי שמבושל  בפינג'ן מפויח של הצוות; להיות תל אביבי זה הכי לא לעניין כשמסביב יהום הסער ואותנו לא גייסו למילואים כלל.  גם בשנת 48' סיפרו לנו שבזמן הקרבות  הקשים בירושלים וצל...

 עברו שבועיים. הכול כבר לא אותו הדבר. העבר היה מדהים. התקומה ללא אח ורע, יוקר המחיה בתל אביב הוא הכי גבוה בעולם, הטכנולוגיה שלנו מהמובילות ביקום, החומוס הכי טעים, הפוליטיקאים הכי מטומטמים, משפחות הפשע הכי קטלניות,  המדינה עם עשרה מיליון תושבים ועשרים מיליון דרכונים, שיהיה לעת צרה; והחברותא - שלא הייתי מחליף אותה באף ארץ אחרת. היה פה ממש מושלם. ואז הייתה אזעקה, ומאז שום דבר לא יהיה פה אותו הדבר. וחבל. היה כיף. חברים שלי,  מצרף חיבוק.  זה מה שכולנו צריכים בכדי לעבור את השבועות הקרובים במינימום כאב. לחבק, לתרום, לתת כתף, ולזכור כי גם באביב הקרוב תזרח השמש על שדות בארי ויפרחו שם פרחים בשלל צבעים.

יגון, עצב, תעוקה. אלו התחושות שאופפות את כולנו בעורף התל אביבי משבת בבוקר, וזה רק מתגבר ככל שהמספרים עולים והעובדות נחשפות מפי הניצולים. תל אביב נכנסה בשבת בבוקר למוד – יום כיפור. אנשים בקושי יצאו מהבית. מכוניות לא נשמעו ברחובות. גם ילדים לא הסתובבו בחוץ וכולנו היינו בטווח של פחות מדקה ממרחב מוגן, או שווה ערך. כל החלומות הכי גרועים שלנו התממשו בבוקר אחד בהיר. כל החומות נפרצו, כל הפורעים הופיעו בתוך הבית, כל מה שלמדנו בקורס להגנה עצמית הפך להיות מאוד שימושי עד קריטי. הרשתות החברתיות הומות בשמועות ומידע "בדוק" על סכנה ברורה ומיידית שמדברת על טנדרים לבנים שאו-טו-טו מגיעים גם לתל אביב עמוסים באנשי חמאס. מאז אני עם אקדח בהישג יד. שיהיה. לפני כשבוע שאלתי חברים – אתם זוכרים איפה הייתם באזעקה של יום כיפור 73? וקבלתי תשובות מעניינות שבעצם התחילו שיחות נפש וזיכרונות  עמומים על המלחמה ההיא. מעכשיו יש לומר – איפה הייתם באזעקה בתל אביב של ה-7 באוקטובר 23? בעת האזעקה - ממש לא הבנתי איפה אני ולמה אשתי גוערת בי לקום ולהצטרף אליה בשש וחצי בבוקר, שעות בהן היא ממש אינה מתפקדת אלא אם זה ביציאה ל...

 מלחמת טבע כמה טיפשים אנחנו. כמה תמימים. למות. איך חשבנו שיש סיכוי שנצליח לחיות ביחד. אנחנו והגידול. אנחנו ושני מליון ממורמרים שלא מפסיקים להכפיל את עצמם, ולכעוס עלינו. כועסים ורוצים להרוג אותנו. ממש.  חשבנו שאם ניתן לגידול לגדל את עצמו - זה יהיה לבריאותנו. אז טעינו. טעות שעולה בחייהם של טובי בנינו. בשנת 1948 חיו ברצועת עזה 60 אלף ערבים. המצרים לא רצו אותם, אנחנו לא היינו מספיק חכמים לגרום להם לברוח, וחשבנו שנוכל להיות שכנים, עם גבול ורצון לחיות ולא למות למען אללה. בהמשך היו לנו עוד כמה הזדמנויות להיפטר מהגידול הממאיר הזה ולהעבירו למיצרים או לתת להם עצמאות או להשמיד אותם לגמרי. לצערנו, אף אפשרות לא מומשה - ועכשיו, אכלנו אותה. בגדול. עד מוות. הם ואנחנו - לא נוכל ביחד. הליברליות מתה ב-7 באוקטובר. נרצחה בדם קר מול עיננו, בשידור ישיר בישובי עוטף עזה. לא נשכח. לא נסלח. נבנה צבא חדש. ונבנה עולם חדש עבורנו, בלעדיהם. מבחינתי - רצועת עזה על תושביה, הם הרוצחים ודינם כדין רוצחים. שיברחו, שישרפו, שימותו. אין חמלה, אין מחילה, אין ליברליות. כמו בטבע. החזק ינצח - ואנחנו נראה להם מי החזקים פה...