סיפורי אבי דר

רוצה לאכול אותם עכשיו, חמים ומפתים ערומים על המדף, מוגשים במלוא הדרם ומונחים מול העיניים, רק להושיט את היד ולנגוס. רוגלך. טריים מהתנור, ריחניים, מפיצים ניחוח משכר שמפעיל לנו את הדמיון, הבלוטות ככר עוברות על ריק, הרבה לפני הנגיסה הראשונה, שלא בטוח כלל כי תהיה. רואה אתכם יוצאים מהתנור, מסודרים על המגש בשורות, מעוטרים בשוקולד כמו בתלבושת אחידה ומצפים להיקטף ולהיחטף בידי מי שרק יעז. מביט בכם באלכסון, קצת נרתע היום בגלל שנת הלידה שלי. עסקת המאה שכולנו עוברים כל בוקר לפני העלייה במעלית לעוד יום במשרד – קפה ומאפה, עסקה שהובאה לעולם רק בזכות מאפה השמרים הערמומי, שתמורת עוד 3 שקלים מזנק לתחתית כוס הקפה והופך את הבוקר שלי למשהו אחר. עסקה מתוקה. עסקת חיינו. 5 פעמים בשבוע, 250 פעמים בשנה, לפחות 400 קלוריות לרוגלה בודד – וזה תורם לנו בשנה עוד עשרת אלפים קלוריות ריקות טעימות אך מיותרות, שזה מקביל לתוספת של עשרה קילו. אני מעדיף כבר למות מאשר לסחוב את המשקולת הזאת כל יום... פעם לא הייתה לי בעיה עם זה; לוקח ואוכל, ביס אחד יותר מדי. היום זה כבר אחרת, אנשים לא רואים בעין יפה את תאוותי לרוגלך, כך שלא נות...

על טיסת אל על 001 תהיה הערב משפחה אחת מיותרת. בטיסה ישירה מתל-אביב לשדה תעופה קנדי שבפאתי ניו־יורק תטוס בטעות משפחה אחת, שבהחלט אין לה מה לעשות שם. זוג הורים יפים, מצליחים, ממורמרים על שלא הצליחו כאן, ושני ילדיהם שממחר בבוקר יתחילו לחלום במבטא אמריקני. עוד זוג שהלכו לנו. ירידה אחת שהיא מיותרת לחלוטין, לפחות מבחינתנו, הנשארים. כשלוש מאות נוסעים יהיו על הטיסה הזאת, ומתוכם אני בטח מכיר עוד שתים שלוש משפחות אשר דרכינו הצטלבו באחד הימים; "אהלן, מה העניינים, יורדים, אה?" שאר הנוסעים הם בוודאי ישראלים לשעבר שחוזרים שזופים מביקור מולדת חפוז, או "רק" עוד כמה יורדים פוטנציאלים הנוסעים להקים שם ראש גשר, לגשש ולהודיע לאחור, האם יפה היא הארץ המובטחת, כי הארץ שהשאירו מאחור כבר לא מי יודע מה. חברים שלנו שבקושי חצו את שנת הקורונה בשלום, מענקי התמיכה שקיבלו מהממשלה ממש לא כיסו את האסון הכלכלי הפרטי שלהם, ולילות שבילו בין בלפור לצומת הקרוב לביתם מנפנפים בדגל, לא חיזקו את החלום הציוני בליבם. היה לי חבר, וראו איננו עוד. בעצם זה לא כל כך טראגי, אפשר לחייג אליו בקידומת 001 וזה נשמע מאוד...

אז נפרדנו מהקורונה, האש פסקה והאזעקות נדמו זמנית, עכשיו אפשר לגשת לעניינים חשובים באמת. היומולדת שלי. או טו טו ילדי מזל תאומים מתחילים לחגוג. על מספר שאלות בזוגיות הישראלית פשוט אין לי תשובה חד משמעית. שאלות כמו "תגיד, אתה עדיין אוהב אותי?" - לאיזו תשובה את מצפה ממנו אחרי עשר שנות נישואין, שמונה חודשים אצל היועצת המופרעת "לבעיות בחיי הנישואים", דירת חמישה חדרים באמצע הכלום ובקצה פקקי הבוקר במקום שני חדרים ברחוב פאירברג פינת שינקין, ארבע סדנאות יוגה בפוקט תאילנד, שלושה ילדים, פעמיים התפייסות על מדרגות הרבנות, ופעם בשבוע ארוחת ערב אצל אימך? שאלה יותר קשה מזו, החוזרת לפחות פעם בשנה בדרך כלל לקראת יומולדתי/יום הנישואין, יום האב חגים ושמחות – "תגיד, אתה בכלל מקשיב לי? עזוב את הטלפון שלך לרגע, שאלתי - איזה מתנה אתה רוצה?", והתשובה הרגילה – "עזבי אותי, בחייך. באמת, אולי תנסי להפתיע אותי השנה". וותיקים קוראים לתופעה "תסמונת קדם היומולדת". הציפיה, לגלות את תוכן המתנה העטופה בנייר צבעוני ועיטורים נוצצים, והאכזבה. הילד שבתוכנו מחכה למתנה משעשעת...

אם יש משהו שאני ממש לא מבין, זה איך אתם מסכימים שמישהו יצייר לכם על הגוף ציור בלתי מחיק. קעקוע בקו כחול, ברצועה שחורה, בציור צבעוני, בצורה גיאומטרית, באותיות בלועזית בלתי מובנת, בכתמים הזויים של פרחים, מלאכים, סמלים או סיסמאות, שמות אהובים, בני משפחה או סתם צמות מקושטות בלתי יורדות בכל חומר ניקוי. אין התחרטויות. מה שנחרט, לא ימחק. שם שנכתב – יישאר לנצח. פרח שצויר – לא יעקר. חוכמה שהובאה מכתבי הקודש ונכתבה, אויש, עם טעות כתיב, סליחה – גם היא נשארת. אין טיפקס לכתובת קעקוע. זהו. חריטה ללא חרטה. שרוטה לתמיד. אז מה אני עושה, אם הבת שלי, יפה ומושלמת ככל שבורא עולם, אימא שלה וטיפה גם אני, הבאנו לעולם – באה מחר בבוקר ומודיעה על רצונה לצייר על עצמה את המונה ליזה במקום נסתר. מה עושים? שנים אני שומר עליה בגני השעשועים של החיים, חרד שלא תיפול, תיפצע, תקבל שריטה או צלקת שתפגום ביופייה, ואז הכול יהיה בגללי. למה הילדה עדיין לא נשואה? – כי אבא שלה לא שמר עליה בנדנדות בגינה, קיבלה שריטה בלחי ומעכשיו היא כבר לא הילדה הכי יפה בגן... הילדה היום בוגרת, בפועל היא כבר לא ממש שואלת אותי רשות לכלום, וגם לגבי ...