סיפורי אבי דר

  במקום פסטיבל מנומנם –   צ'ייסר מול השקיעה עם צלילי טראנס מעכבי זיקנה תסלחו לי שאני לא נכנס לאקסטזה משבוע הגמלאים התל אביבי שנערך השבוע. שבוע הגיל השלישי, הצדעה לישיש, פסטיבל הקשיש – איך שלא תקראו לזה, עדיין נשמע כמו עוד שבוע בהילוך איטי לאזרחים ותיקים שכבר לא ממש רצים, ושצעירים מנומסים קמים לכבודם בתחבורה הציבורית. כמי שפרש לאחרונה למעמד הגמלאי, אני מוחה. תודה, אבל לא תודה. אנחנו אזרחים ותיקים, לא קשישים תשושים. אמנם אנחנו נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, אבל מגיעים לאותם מקומות בילוי של בלייני העיר. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה בשקיעה בחוף צ'ארלס קלור וצ'ייסר וויסקי על הבר במרמורק אחרי הצגה בהבימה – אלה התרופות שלנו "לצלוח את מבטי החמלה של הצעירים שבטוחים שאם יקדישו לנו שבוע בשנה, דיינו". אולי הם חושבים שאחרי שבוע פסטיבל, יוכלו ביתר השנה להשתמש בנו כגיבוי פיננסי, שמרטפים לנכדים ומארחים קבועים לארוחות משפחתיות בסופי שבוע.   סליחה. אנחנו עוד פה, 52 שבועות בשנה לעוד הרבה שנים. תודה למארגנים על הפקת הענק, עם תזמורת סימפונט במופע מחווה ללאונרד כהן, "צליל...

בגיל חמש, כל בוקר, ברבע לשש בבוקר, אבא שלי היה לוקח אותי עם חגורת מצופי קלקר לבנים ללמוד לשחות בבריכת גורדון. מים קרים, שמים מעוננים, והרבה שחייני שחרית ממלמלים לנו ברכת בוקר טוב. אבא היה מ"הקבועים" של גורדון. חבר פרלמנט הבוקר. גבר שרירי, נטול שומנים, שעה חתירה כל בוקר עם בגד ים ספידו חתיכי. איש עסקים מנחלת בנימין, ששוחה רק בסגנון חתירה, עם כובע שחיה ואטמי אוזניים. מודל חיקוי מושלם, למי שבסוף שוחה בצהרים, בסגנון מעורב ובלתי מוגדר, שמברך הגומל על שלא טבעתי בסוף כל ביקור בבריכה. אולי בגלל זה בחרתי בבת זוג שחיינית, מצילה מוסמכת במלונות יוקרה, שעד היום נראית מצוין בבגד ים. חופי תל אביב. מטקות, ארטיק "אני הולך!", חול ומדוזות. עכשיו גם שביתת מצילים. שוב זה קורה. הקיץ מגיע, החום עולה, והמצילים – שובתים. כמו המורים, אלא שכשהמצילים תולים את בגד הים – כולנו בסכנת טביעה. כי מה יותר תל אביבי בעונת הרחצה, מאשר לגלות שחוף מציצים נטוש. חוף ירושלים למשתזפות בלבד. ובחוף גורדון רק הד ה"טינג טונג" נשמע ממטקות מסיבי פחמן חדשני המשכלל את התחביב האהוב עלי לעוד ענף אולימפי. חלום...

חתונמי עונה 7 התרסקה. רשמית. ובסוף השבוע הקרוב תתחיל שוב עונת החתונות של החיים עצמם. אני נכנס לכוננות. עד איפה יגררו אותי הפעם? לחגוג בטבע עם זוג צעירים חייכנים שרוצים “חתונה אחרת”. בלי אולם, בלי רב, בלי גלוטן — אבל עם הרבה אופטימיות, אהבה וקייטרינג חברתי, ידידותי לאוזון. בלב אני מתגעגע לבית המהנדס, לאולמי דליה, לבית סוקולוב. חתונות של פעם. עניבה לצוואר, סיפולוקס כמתנה, ואולי גם בקבוקון שיבאס ריגל מהשכנים העשירים. בורקס, רבע עוף וליקר בננות — כך חגגו בעיר הזו בשנות השמונים. לא היו שם עציצים ממותגים או פוטו־בוטים, רק חופה, חיבוק, והורים עם דמעות בעיניים. היום? נסו למצוא אולם סביר בתל אביב. אם אתם לא בעניין של חתונה בגג משרדים עם נוף למזגנים או באולם מרווח באבו דאבי — תתכוננו למחירים של קילו ענבים בעונה מוקדמת. בגלל מחירי הקרקע, האירועים זולגים לפרדסים שבין גדרה לחדרה. לאולמות עם רישיון זמני, שמקווים שמישהו מהרשויות יתעלף מהחצילים בטחינה ויאשר סופית. לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, בתוך מטע פקאנים ליד כביש 6. הווייז לא בדיוק שיתף פעולה, חצי מהאורחים נתקעו מול שער ברזל נעול. השאר מצאו את ...

  תל אביב, עיר ללא הפסקה - וגם, מסתבר, עיר ללא חניה. עבור מי שמנסה להגיע לעבודה עם רכב פרטי, הכניסה לעיר מרגישה כמו כניסה למשולש ברמודה של אספלט. נהגים מגיעים לכאן במצב של מצוקה קיומית ומבוכה קלה, תוהים אם הרכב שלהם ישרדו עוד יום במבוך TLV. בניסיון נואש להתמודד עם כאוס החניה המקומי, החליטו בעירייה לשחק איתנו קצת. הזיזו לנו את הגבינה, או יותר נכון, את סימוני החניה. בהתחלה קיבלנו שעתיים חניה חינם - מחווה נדיבה כמו למצוא שקל על ריצפת המרכול - אבל אז הגיעה מכת המחץ: האחריות להבין את חוקי החניה הועברה אלינו, האזרחים הקטנים. וזה קורה בדיוק ברגע בו, בנס גלוי, מצאנו פיסת אספלט שאינה תחנת אוטובוס, אינה צבועה באדום-לבן מאיים, ואינה משמשת כפתח כניסה נסתר לחצר של מישהו.. על המדרכה מתנוסס בגאון תמרור "P" כחול, ועל הכביש עצמו מצוירים פסים כחול-לבן. יופי טופי. חניה מותרת, כמובן, בתשלום. אלא אם... וכאן מתחיל הסודוקו. שלל חריגים, הגבלות שעות משתנות כמו חלוקה אזורית , ימי חול, סופי שבוע, ערבי חג - בקיצור, פאזל סיני למתקדמים בחנייה. אז הנה אני עומד, תוהה אם עלי לשלם את מיטב כספי עבור הזכות לחנ...

יש דברים שתל אביבים לומדים לחיות איתם: שכירות שעולה כמו משכנתה על קוטג' בפרובאנס שבצרפת, קורקינטים שעפים עליך באמצע מעבר חצייה, והעובדה שלא משנה מתי תיכנס למסעדה – יש מצב טוב שתשב שם עשרים דקות עם תפריט QR פתוח במסך הטלפון שלך ושפתיים חרבות, עד שמישהו יבוא ויאמר – "שלום, שמי יהב, ואני המלצר שלכם היום. תרצו לשמוע על המיוחדים שלנו הערב?" . לא מדובר כאן בעוד תלונה תל אביבית סטנדרטית. זו כבר תופעה: מחסור כרוני במלצרים. מסעדות משקיעות בעיצוב, בתפריטים, בשפים שעושים סיבוב באינסטגרם – ואז מגלות שאף אחד לא נשאר לקרב את הצלחות לשולחנות עם המפות הלבנות . לא כולם יודעים, אבל לפתוח מסעדה בתל אביב עולה לפחות חמישה מיליון שקלים. יש סיבה שסלט חסות עולה 80 ₪. טבחים לפעמים אפשר לייבא מחו"ל אם המסעדה אסייתית. מלצרים – זה מוצר נדיר, שלא מייבאים. עדיף שידברו עברית, ידעו בע"פ את התפריט, יוכלו להסביר לסועדים את ההתחכמויות בשמות שניתנו למנות, ויצליחו לשווק לסועדים את המנות שהחלטתם ל"מכור" היום לסועדים. לך תמצא כזה מלצר, ואם אפשר לבקש – גם בעל הופעה חיצונית מעוררת תאבון...