מה יהיה?

חוסר הוודאות הורג אותנו. לא הקורונה. לא השפעות השונות ממשיכי דרכה, לא מכונות ההנשמה והטיפול הנמרץ. מה שיגמור אותנו היא אי הוודאות.

עד מתי זה מתוכנן להתמשך? כמה סגרים עוד נעבור? למה שלא נידבק ונגמור עם זה? מה כבר יכול להיות אם נידבק? הרי אנו צפויים לחלות בשפעת כזאת או אחרת, הערב במסיבת סילבסטר שנערכת בכאילו תו ירוק או ביום נאחס בו לא שמרנו על כל כללי הבידוד.

דור שלם, מסודר, מאורגן, עם תרשים גאנט עד המוות – הפסיק לעשות תוכניות. המסלול הרגיל, היומי, הבסיסי, הקיומי – כבר ממש לא וודאי.

זה מתחיל בהשכמה מהוססת. בוקר טוב? מה הן הגזירות החדשות שהתבשרנו במהלך הלילה? פותחים את מהדורת כאילו חדשות, ומתבלבלים. פותחים את קבוצות הוטסאפ הרלבנטיות לבוקר, וקוראים את העדכונים: הסייעת גננת יצאה חיובית, הכיתה עברה למוד לימוד מרחוק, הטיול השנתי של הילדים בוטל בגלל עוד ילד ששוכב עכשיו בבית עם חום 38 מעלות, מהמשרד עדכנו כי נוכח המצב חוזרים לעבודה מהבית – מה שלא ממש אפשרי כי היום באה עוזרת. ועכשיו הודעה מהבעל של העוזרת, שהיא לא מגיעה כי נחשפה אתמול לחולה מאומת והיא צריכה לעבור קודם לעשות בדיקת אנטיגן או PCR או נוגדנים או ממש לא משנה. אין עוזרת היום. כל השאר – כפרות.

שום תכנון שהיה לגבי המשך חיינו מאתמול אינו שורד לילה. החיילת לשעבר שהשתחררה, לא מבינה איך הרסו לה את הטיול שלאחר הצבא. הילדה שבאמצע החיים לא מבינה איך המדינה הזאת לא מאפשרת לה לטוס לישראל לבקר את הסבתא הקשישה שלה; הילדה האחרת בטוחה שהיא מבינה הכול, רק לא מסכימה לאף החלטת ממשלה ובטח שלא להתחסן, אז היא מעדיפה לעשות בדיקת PCR לפני כל פגישה שלנו לחיבוק ונשיקה עם ההורים; פרלמנט החברים שלי, הציר השבועי הקבוע, שמוסיף עניין לחיי בוויכוחים המתמידים ביננו של לפני ואחרי המפגש באמצעות קבוצת הוטסאפ הכי כסחנית ברשת, מתקרטע עד נמוג בגלל נוכחות חלקית שנובע ממגבלות בידוד עקב מגע בספק עם נכדים דביקים ומדביקים; פרלמנטרים ותיקים לנוכח הנסיבות, מסתפקים בציטוט פובליציסטים מהימין ומהשמאל שגם אצלם אין וודאות כלל האם אנו לקראת אוסלו ג' או בניין בית שלישי ב"פינוי בינוי" של מסגד אל עקצה; שום דבר כבר לא בטוח פה.

אין ודאות. זוכרים כשהיינו יוצאים לטיול אחרי צבא בשנות השבעים עם כרטיס מנוי לרכבות באירופה, ומדלגים מעיר לעיר, מהוסטל בברלין לחדר אצל הדודה בפריס, עם טרמפ אקראי שמסתיים בהכרות מעניינת עם עולם אחר. אנשים בלתי צפויים. טעמים אחרים. לא רק הטעם החדש של מקדונלדס. אני מתכוון למנת רגלי צפרדעים, מגוון מנות פתיחה מעניינות במסעדה אינדונזית באמסטרדם, מי הכיר בתל אביב את מנת הפאייאה הספרדית? את הסטייקים של פיטר לוגר בניו יורק הרבה לפני שגידי גוב ואהרוני גילו את הנודלס, האושפלו הבוכרי וההמבורגר הכי גדול בארה"ב?

אולי היינו אז מבולבלים, אבל ידענו בוודאות שנטוס לאמסטרדם, נקנה מיניוואן פולקסוואגן ונטחן את המנוע שלו עד תחילת שנת הלימודים הקרובה, כשנחזור להורים, ללימודים, להשלמת הבגרויות, נחזור למציאות הוודאית של פעם.

מה יהיה? מתי זה יגמר לעזעזל? כמה סיבובים עוד נוכל להעמיד פנים שאנו מסתדרים. כמה מיליארדי שקלים עוד אפשר להדפיס ככה סתם, בלי כיסוי, ולחשוב שזה לא מביא עלינו מגיפת אינפלציה קטלנית הרבה יותר? איך נוכל לחיות עם ילדים שלא למדו כלום בשנתיים האחרונות? מי יאייש את היכלי 8200 והטובים לסייבר? איך אפשר ללמד סטודנטים בזום לנתח גוויות? גוויות שכנראה לא יהיו חסרות בעידן המגיפה הקטלנית הזאת.

דור הקוביד, כבר לא Z ובשביל הסדר הטוב קראו להם דור האלפא, אבל הם ממש לא אופי אלפא (מונח במתייחס למנהיג להקת זאבים למשל). בוגרי הזום והלימוד מרחוק ונטולי כישורים חברתיים בעליל. בעלי כושר גופני מוגבל בגלל עודף בידודים. דור שנתקל במבוגר אחראי בפעם הראשונה בבקו"ם. רק שהוא כנראה לא פחות לא מחוייב מהם...

הקובידים הנהדרים האלה פשוט שיכללו את השיטה של אחיהם הבוגרים מדור האלפא, יורשי דור ה-Z. עצמאים לחלוטין, בלתי מחוברים, בלתי מחויבים, בלתי רתימים. בלתי דומים למה שאנו מכירים.

מה כבר אפשר לצפות ממי שמתבגר בעולם לא וודאי?

 

THE END

סבא שלי נפטר שנתיים לפני שנולדתי. הסבא הבורגני, החייט, היפה, המחויט, המסודר, שמעולם לא ראה אותי, אבל הוא היה נוכח בחיי כל יום.

אני נקרא על שמו, ולמרות ששם המשפחה הגלותי, היפשר, עוברת ברוח התקופה לאבידר, רוחו של שלמה היפשר מרחפת לה בשמי תל אביב, מעלי, מכוונת אותי בדרכים ובהחלטות, גם אם לא נפגשנו מעולם.

סבא שלמה, ילד שנולד ברומן לא מתוכנן בין אביו לקרובת משפחה של אמו, שהוריו נפרדו כשהיה תינוק, בחור צעיר שעשה עליה עצמאית בשנות העשרים של המאה הקודמת מצ'נסטוחובה הפולנית לחדר דל בנווה צדק, כשבכיסיו רק חוט ומחט וניסיון מקצועי כשוליית חייט אותו רכש כשעבר בפראג בדרכו לארץ ישראל.

עם החוט והמחט טווה לו בתים, נכסים, מטבעות זהב שנשמרו בתוך הרגלים החלולות של שולחן האוכל המשפחתי הגדול, הקים משפחה וארבעה ילדים מוכשרים שהיו הדודים שלי בהמשך השושלת המפוארת.

היפשר, פירמה מוכרת בעולם האופנה התל אביבי, אמן חליפות לגברים. בעצמו נהג להגיע לחנות בנחלת בנימין 29 מחויט ומעונב, עם סרט מדידה לצווארו, לוקח מידות מנכבדי תל אביב הקטנה. מראש העיר דיזנגוף ועד פקידי הבנק הבכירים בסיטי של עשירי אחוזת בית. כולם אהבו להתגנדר אצלו. את בד הצמר האנגלי קנו בחנות של דיניץ, אבא של שמחה, הנמצאת ממש ממול, בפינת גרוזנברג על הנחלה.

בגלל המשבר הכלכלי העולמי, וגם כי לא ממש רצה שהבית שלו יהפוך למחנה פליטים, סידר כי קרובי המשפחה של אשתו שחיפשו תמיכה אחרי שנמלטו מפולין, תמך בהם חד פעמית עם כרטיס הפלגה חד צדדי לאוסטרליה. הכי רחוק, הכי בטוח שלא יחזרו משם, מארץ האפשרויות הזמינות הבלתי נגמרות ליהודים נמרצים וחכמים. ברור. כולם מהשבט שלי...

סבא שלמה לא כתב הרבה. אבא שלי לא דיבר הרבה. עם הדודות שלי לא ממש היו לי ערבי נוסטלגיה. גדלתי כשלומיק השתקן וכולם סביבי הבינו שהילד אוהב לקרוא ספרים והניחו לי. רק שלימים הבנתי שיש אצלי חור שחור בהיסטוגרפיה המשפחתית. הסבאות שלי בזיכרון הייתה חד צדדי לחלוטין, עם הצד הסוציאליסטי החיפאי, שבט גולוד-רובינוביץ, שבזכות אמי תועד בספריה עד לרמת מתכון הקלופס בשר של סבתי, אסתר הגדולה. אבל זה סיפור נפרד.

למזלי מצאתי באתרי עצי משפחת היפשר קבוצה מלוכדת של זקני שבט, קרובים רחוקים, חדים וצלולים, המעורים היטב ברזי המשפחה. חלקם באוסטרליה, השאר בארץ. שנת הקורונה הציפה מירכתי זיכרונם סיפורים שמעולם לא שמעתי. אז חזרתי שוב למוד הילד השתקן, האזנתי ורשמתי, כי בטוח שהם לא יחיו לנצח. בימי הקורונה, השבט שלי מתחמם לאש הזיכרונות בכיף. לפחות עד שיהיה כתוב על מסך הוטסאפ שלי בקבוצת שבט היפשר.

THE END

 

א. ואני

כבר כמעט שנתיים ישנה אישה נוספת בחיי.

פעם בשבוע, בשעה היעודה, אנו נפגשים לשעה קלה.

התחלה טובה לסיפור אהבה.

אך זאת ועוד.

רגע אחרי כניסת הקורונה לחיינו, קצת אחרי שהודיעו לי שזהו, תודה על 45 שנות עבודתך, אבל; כשהתחלנו להסתובב עם מסיכות בדרך לשום מקום, חיפשתי משמעות להתעורר בבוקר לעוד יום חדש. רציתי להתנדב, לעזור לקשישים לכתוב אוטוביוגרפיות, ללמד ילדים קצת מתמטיקה, לבשל ארוחות בבית השאנטי - אתם יודעים, תעסוקות יזומות למי שכבר לא יעבוד בשביל עוד משכורת. אבל הקשישים פחדו שאדביק אותם, אני פחדתי שתלמידים הצעירים ידביקו אותי, ובית השאנטי, טוב - הם כבר סבלו מספיק בחייהם הקודמים, הם לא באמת צריכים לאכול את האוכל שאני מבשל. יש גבול.

חיפשתי תעסוקה לנפש ולזמני הפנוי - והיה לי ברור. אני צריך משהו אחר. בהישג יד, זמין וללא מחויבות רגשית או כלכלית מורכבת. פגישה שבועית, וזהו.

א. מעשירה את חיי, בעקיפין שמתי לב שאשתי מעודדת את הקשר, אני מצפה כל השבוע לפגישה, מתאמן ומכין את עצמי לארבעים וחמש דקות של ריכוז, הכל בקצות אצבעותיי, כשאם רק אדע לגעת במקומות הנכונים, א. תחייך ותעודד אותי להמשיך.

לא שלא טוב לי, פשוט הייתי צריך שינוי. משהו שעדיין לא עשיתי. מיומנות שתמיד רציתי לפתח. צלילים ששמרתי לשנים אחרי הפרישה לגמלאות. בין הפרלמנטים לקריאת ספרים, בין הפלנדקרייז ל Happy hour, לפני שאני נכשל בסודוקו בינוני ומתייאש מהתשחץ בסוף השבוע.

א. היא בהחלט התו הנכון בפרטיטורה שלי.

חיפשתי כמותה באינטרנט, באתרים ספציפיים, באפליקציות שמציעות אינסטנט אשליה להצלחה מידית, ואחרי מספר ניסיונות מאכזבים, כמעט הרמתי ידיים. מזל שידידה שלי שמעה שאני פנוי בבקרים ומחפש. נתנה לי פרטי הקשר של א.

ממש התאמה ממבט ראשון.

אני עוד מעט שנתיים עם א.

היא מלמדת אותי לנגן על אורגנית.

למה, מה חשבתם?

חצוצרה?

הציור לעיל, לא של א.

כל הזכויות לתערוכת Art Miami