בוקר טוב איכילוב

 

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן.  חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו.

שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית.  רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף לשמוע חוות דעת מקצועית במקום המבטים המודאגים בבית – אתה כנראה חולה מספיק ולא מקבלים מדליות על התאפקות והימנעות מטופשת מביקור בחדר מיון.

קורה. למרות כל איחולי הבריאות שקבלתי - הגוף שלי שידר געגוע לסטטוסקופ, ציפייה לפיג'מה של משרד הבריאות, חוות דעת רפואית מהירה ובעיקר רעב לארוחת בוקר גורמה על מגש פלסטי תכול עם תפריט איכילובי קונטיננטלי - גביע גיל, גבינה לבנה, מנת ריבה, ביצה קשה ושתי פרוסות לחם. מקיאטו כפול ארוך ורותח לא בתפריט השבוע.

כל האירוע הרפואי הפרטי שלי התעורר באשמורת השלישית. בפאתי ליל שימורים בואך בוקר עמוס מטלות. ברגע שקבלתי המלצה לבקר במיון - התבטלו כל המטלות ועמדה רק התלבטות אחת. מתי הכי פחות צפוף יהיה שם.

מניסיוני בעבר, מהדיווחים במהדורות החדשות על הזקנה במסדרון, וגם מהרבה פרקים בסדרת הטלוויזיה ER על הצפיפות בחדרי המיון תמיד יש לי חשש קבוע מתור ארוך בכניסה ועומס על הצוות הרפואי.

מן הידועות הוא כי אין שעה טובה להגיע לשם. הימרתי על שבע וחצי בבוקר. שעה יפה. משמרת אחיות רעננה. החולים הקבועים עדיין לא הגיעו לשם. הכבישים עוד לא עמוסים. ד"ר פאדי ער כבר 24 שעות רצוף וישמח להפטר ממני בזריזות, חי או מת. לי עדיף חי אבל אני רק חלק ממערכת הבריאות...

נשבע לכם. לא עמדתי דקה אחת בתור למיון. המיטה, אחת מני רבות,  רק חיכתה לעוד לקוח חולני. כמוני.

 האחות מיד באה. ד"ר פאדי הגיע דקה אחריה. כמה חיוכים מנומסים, ומיד ניגש לעניינים.

 עשו מה שעשו והשאירו אותי עם האוזניות והמוזיקה שלי לנמנם מאחורי הווילון, תוהה על מה כל התלונות של לחץ בחדרי המיון.  את ההצעה לכוס תה עם ארוחת בוקר קיבלתי תוך עשרים דקות במיון. יותר מהר מאשר בקפה השכונתי שלנו.

מאחורי המחיצה בתא הסמוך שלידי גנחה קשישה מכאבים או אולי משעמום וצורך בתשומת לב. שם קיבלתי פרופורציה מיידית על מצבי המינורי. אותה פינו לחדר הטראומה ואני מקווה כי היא בטוב.

בפעם האחרונה שהתלבטתי אם לקפוץ לחדר מיון הייתה בערב יום כיפור לפני חמש שנים.  שעתיים שכנעתי את עצמי כי הכאב בחזה נובע מארוחה מפסקת מוגזמת, וגלי החום הם חלק מריטואל הצום. וגם כשהחלטנו לקפוץ למיון לפנות בוקר – היה זה ברכב שלנו ולא באמבולנס. טעות של טירון רפואי או גאווה מיותרת של קצין עם אופי פולני.  "אותי השכנים לא יראו יוצא מהבית על אלונקה"...

אז נשארתי באיכילוב לשבוע וקיבלתי מהם במתנה שני סטנטים בלב.  אגב, גם אז המיון היה נטוש וגם את הרופא המצנתר הזעיקו מהבית במיוחד עבורי. בסיבוב הזה קיבלתי רק ארוחת בוקר ואיחולי בריאות כי לדעתם אני בריא. עד לפעם הבאה.