הפוך דוד, הפוך!

 

בין פרישמן לבוגרשוב, על החול מול המדרגות עליהם יושבים השבוע צעירים, עם לפטופ על הברכיים, מתחממים בשמש של פברואר מול פסלו המשופץ של הרוה"מ הראשון לציון. דב"ג.

אחלה מקום להתייעץ עם האיש שבעשר אצבעותיו בנה, תכנן, לחם, הכריז על עצמאותנו וניצח כמעט לבדו את שבע מדינות ערב-עם קול צפצפני, עברית מצומצמת ללא שימוש במילה 'את', קומה נמוכה, קרחת בוהקת, אנגלית רוויית מבטא גלותי; ללא עזרים קוסמטיים טקטיים, ללא מכונת רעל, ללא רעיה עם תוארי  B.A-M.A., בלי שרימפסים ושמפניה אדומה, ללא ילד במיאמי, ללא וילה עם בריכה  - אבל עם פולה  לצידו בחלוקה המתנפנף, שרקחה לו לבן עם גבינה לארוחת בוקר בביתם הצפוף בקצה מערב, בשדרות קק"ל שלימים הוחלף שמם לשדרות דב"ג (דוד בן גוריון),  עם בן שהיה קצין בכיר במשטרה, ולימים צריף סטנדרטי בקיבוץ הכי מרוחק שמצא בלב הנגב ושומר ראש אחד;  הדופי היחיד שהוטל ברוה"מ הזה בכל ימיו הציבוריים היה שניצל את תקציב משרדו והיה מזמין מחו"ל ספרים נדירים שלא הגיעו ארצה, בכדי שיקרא ויחכים עוד יותר בעבודתו הבלתי נגמרת, למעננו כמובן.

אחרי שיפוץ מהיר, הוחזר לאחרונה לחוף תל אביב פסלו של הרוה"מ הראשון, החזרת המתעמל השרוף למרחבי חופי פרישמן בואך בוגרשוב. דב"ג עומד זקוף, הפוך, בין שחקני המטקות לתיירים המעטים שמשתזפים מעט, נדרכים מקול צופר או סירנת אמבולנס, חוששים מ"צבע אדום" לא מוכר במחוזותיהם, אך קטן עלינו התל אביביים למודי עשרות הקפצות ורגועים עד שאננים מתחת להגנת כיפת הברזל המופלאה.

תגיד אדוני, אני פותח את מסיבת העיתונאים הדמיונית  שלי עם הפסל ההפוך, בזחיחות מחויכת עם עצמי, בשידור ישיר אצלי במחשבות :"  מר בן-גוריון, אתה בטוח שאתה רוצה לחזור לכאן אחרי פרעות תשפ"ד? לא היה עדיף להישאר בסדנאות השיפוץ עוד קצת?  לא נראה לך שמסוכן היום יותר להיות ישראלי מאשר במלחמת העצמאות? אתה עדיין רואה עתיד למדינה יהודית בשכונה השיעית הזאת? לא חזרנו לנקודת ההתחלה – 75 שנים והם עדיין לא מכירים בזכותנו לחיות פה? לא חזרנו לימי תוכנית החלוקה של שנת 47'? אולי היה כדאי לחכות אז שתוכרז לצידנו מדינה ערבית מוסכמת? עם כל הכבוד לצה"ל שהקמת – מה דעתך על מחדל השבעה באוקטובר? מה דעתך על היושב בכיסאך כרוה"מ? שמעת מה קרה למפא"י? מירב מיכאלי? אחוז החסימה?"

אולי מעמידת המוצא ההפוכה של הפסל המתעמל, כל מה שנראה לנו היום כרע, הוא בעצם הפוך וטוב. ראיתי שפסל מחייך. ואם לא טעיתי, הוא גם קרץ לי.

ואולי, אינשאללה, מרוב עשן ודאגה, אנחנו לא רואים מעבר למנהרות את הזריחה ליום חדש. שלום מזרח תיכוני של הציר הסוני-ישראלי האיתן מריאד לירושלים. אולי ייצא מתוק מעזה.