בחזרה לככר הדמעות

 אבי קנה לי מתנה ליומולדת 16 - טוסטוס. הגרסה הכחול לבן מתוצרת ICM שבקיבוץ צרעה, יעני אופנוע אבל רק חצי כוח סוס, מנוע זקס גרמני, שילדה ציונית צהובה, ורוכב צפונבון מפונק מרחוב דובנוב. היו לי שנתיים להתרגל לכבישי הארץ, שהיו ממש שוממים לעומת מה שקורה פה היום, לקראת האירוע המכונן של גיל 18 – מבחן הנהיגה, טסט, במשרד הרישוי בחולון.

אם כשרון נהיגה עובר בתורשה, אני בבעיה קשה. עליה השלום, הסופרת והמשוררת, נודעה כנהגת מיוחדת. על פי סיפוריה – אחרי למעלה ממאה שיעורי נהיגה וכעשרה מבחני נהיגה, הצליחה לקבל רישיון. עליו השלום, בעלה הראשון, היה מסכים לתת לה לנהוג רק מוקדם בבוקר של שבת או בימי כיפור. כל זמן אחר היה לדעתו סכנה לציבור ולאוטו שלו. כשנפרדו – דבר ראשון, קנתה אוטו משלה, ואתו נגחה, בקטנה, כמעט כל מה שלא זז, במגרש החניה של "מעריב".

עוד בטרם פתחו משרד רישוי נפרד לנהגי העיר תל אביב, נסענו כולם לחולון, מרכז עולמי לרישוי והתעללות בנוער חסר סיכוי לקבל רישיון, להתאמן במסלולי הבחינה האפשריים. עשינו זינוק בעליה, חניה ברברס בשיפוע, קיר המוות – יציאה מסמטה צרה ביפו ללא שדה ראיה, אבל שיא הבחינה היה חציית כיכר קוגל בכניסה וביציאה ממשרד הרישוי בחולון. ככר עם שלושה מסלולים היקפיים, קצת סואנת, שאם אין לך נחרצות ובטחון עם הרבה מזל – רוב הסיכויים כי הבוחן ילחץ על דוושת הבלם ויחזיר אותך למשרד הרישוי עוד בטרם התחלת את המבחן, אחרי "כמעט תאונה" בכיכר הארורה.

"כיכר הדמעות" קראו לה. לך תשתלב שם במסלולים, עם האיתות הנכון, היציאה לכיוון הנדרש, וכל זה בלי לפגוע בזכויות הדרך של כל הנהגים החולונים החגים בכיכר כאילו אין להם מקום אחר לבלות בו. המורה מרקו, לו אני חייב עד היום את הרגלי הנהיגה הנכונים שלי (ידיים על ההגה בשעה שתיים ועשר כל הזמן!) היה מעמיס על המכונית לימוד שלו מדגם לארק סטודיבייקר, ארבעה תלמידים ליום לימודי נהיגה ארוך בחולון. מצפון תל אביב היינו יוצאים וחגים מסביב למשרד הרישוי, בואך יפו וכבישי חולון, מנסים להתרגל למסלולי המבחן המקובלים. אחד נוהג, המורה מעיר, ושלושה אחרים מנמנמים במושב האחורי, מחכים לתורם. כולנו הכרנו את הכיכר על נפלאות זכות הקדימה מכל נתיב, בכניסה וביציאה. משננים את השגיאות ומתכוננים לבחינה.

השבוע נשלחתי כבלדר המשפחה להביא חבילה קטנה מחולון. עוד בירידה מאיילון, כשהבנתי שהווייז לוקח אותי לכיכר קוגל – התחלתי להתרגש. האזכור? האעבור את הכיכר בלי ברקס חרום? איך בעצם אני עושה שם פניית 270 מעלות בשלושה נתיבים?

כשהתקרבתי הבנתי שבעצם המסלול החיצוני הופרד מהכיכר לטובת פניה ישירה ימינה למשרד הרישוי. כשנכנסתי, האוטו זרם עצמאית באינסטינקטים על שם המורה מרקו עליו השלום, והחליק אל מחוץ לכיכר כמו על חמאה, ולחולונים שחגו סביבי בכיכר לא הייתה כל סיבה לצפירה. סתם עוד כיכר. לא דמעות ולא ברקסים.

היום עברתי את הכיכר כמו אז, לפני חמישים שנה, בגיל 18 ויום, כשנהגתי בטסט ראשון; דרוך ונרגש, בטוח שאני עומד להיכשל – בסוף האירוע אומר לי הבוחן (אז עוד אמרו את התוצאה מיד אחרי הבחינה): "בחורצ'יק, תשתדל בימים הראשונים לנהוג עם אחד ההורים לידך. סע בשלום!"

מוקדש למרקו מורון ז"ל, מבית הספר לנהיגה "נשר" ברחוב אבן גבירול בתל אביב, אבא של חברי יוסי מורן – היום בעצמו מורה נהיגה שמלמד את צעירי כפר סבא איך לשרוד את כיכרות עירם...