הרצאה בשלייקס

מה שטוב בלהיות גמלאי, לבד מהנחת מהנכדים ומנעמי השלישי בשלייקס או חופשי חודשי במחיר מצחיק – זה שדואגים לי לתעסוקה. הרצאות במועדוני  השכונה על ידי עיריית תל אביב, הצגות יומיות, טיולים חד יומיים למיטיבי לסת עם סיורים קצרי טווח בטבע שטוח מסלול וגם מועדון הגמלאים של מקום העבודה האחרון שלי.

חצי יום של קפה, נשנושים, חברותא, ושעה תמימה של  התכנסות בסגנון של – "אחי, אתה נראה מצוין למרות השמועות על מחלתך." ביום שכזה אתה פוגש את כל מי ששמחת להיפרד ממנו לתמיד עם הפרישה. אנשים שעבדו במחלקות אחרות ולא תמיד זכרת איך קוראים להם, אבל תחייך אליהם בחום. גמלאים שעבדת איתם עשרות שנים, ומעולם לא פגשת את בת זוגם – והינה אתה מגיע למפגש, והיא תלויה על זרועו. "נעים מאוד, גברת כהן!"

לאחרונה הוזמנתי לאירוע שכזה – בוקר של קפה והרצאה. כשהוזמנתי  לפני חודשיים בטח חשבו שכל החטופים יהיו כבר בביתם. הזמינו את זיו קורן  לשתף אותנו אודות פרויקט הצילומים שלו סביב מלחמת חרבות ברזל.  אנחנו מתכננים ומישהו מלמעלה צוחק. מאז שום דבר לא השתנה . בשדרות עדין נוחתים טילים עוינים , החטופים עדין בעזה ולמשפחות ייקח עוד הרבה זמן לחזור לביתם.

הצלם זיו קורן היה בין הראשונים שירדו דרומה בשביעי באוקטובר 23, חמוש במצלמות ובתמימות שלו זה לא יקרה. יגיע לשדרות, יהיה הצלם הראשון שהגיע לזירה אחרי שעקף את כל המחסומים על גבי אופנוע, ויחזור בערב לשתות קפה בתל אביב.  לצערנו, עד היום הוא לא מפסיק לצלם את המלחמה ההיא.

קורן תיעד את הקרבות, את החורבות, את משפחות החטופים, ההפגנות, אש ותימרות עשן באילון, מיצגים בצומת קפלן, מלחמת השיקום הבלתי נגמרת של הפצועים, והתקומה.

את כל זה מצליח קורן לדחוס בהרצאה של שעה, כשהצילומים רצים על המסך מאחוריו והוא משתף אותנו באירועים האישיים שלו. מהמארב בצומת הנגב, עם ווידאו מבוהל כשהוא שוכב על האספלט כשכדורי הנוח'בות שורקים מעל לראשו; קיבלנו את כל האלבום - מתיעוד ביקור ראשון של ניצולים בביתם השרוף, ועד לחתונת זוג פצועים קטועי רגל ימין שהחליטו כי האהבה תנצח.

לתערוכת הצילומים של קורן במרכז פרס לשלום לא הצלחתי לאסוף את עצמי ללכת. היה לי קשה נפשית. בהרצאה שלו הייתי מרותק. הוא בלב מפעל חייו. נראה כי הוא כבר לא עושה דבר – אלא רק מתעד, מסביר, מרצה, ומריץ את תערוכת צילומיו ברחבי העולם. חמישים תערוכות. לדבריו – חצי מהעולם כבר לא זוכרים את ה-7 באוקטובר והחצי השני לא מאמין לנו שזה בכלל קרה לנו. חייבים להמשיך לצלם. ולפרסם.

קורן צמוד למשפחות החטופים. מתעד את המחאה, הכאב והתסכול, התמיכה והעזרה – בתאום והסכמת כל מי שמתמסר לעדשה שלו.  ורובם אכן מאשרים לו לצלם אותם ברגעים אינטימיים, שרק צלמי מלחמה יודעים לקלוט, גם אם זאת תינוקת בת שנה וחצי שנשרפה ביחד עם זוג הוריה מבלון גז שהדליקו הנוח'בות האכזריים  בביתם -  ושעד היום הכוויות שלהם לא החלימו, אבל בקרוב תהיה לה אחות או אח חדשים. כי החיים חזקים מכל שונא ישראל.

חברי הגמלאים, וותיקי מלחמות בעצמם, הסג"מים של מלחמת יום כיפור, ישבו כמוני מרותקים לתמונות הזוועה. איך זה קרה לנו, שוב?