סרן במיל ע. היא תל אביבית בוגרת תיכון אליאנס וכיום סטודנטית שנה א' במדעי הרוח בירושלים. פעילה בתנועת המחאה והיום – מסיימת בחינות סוף סמסטר. היא משתפת בתחושותיה לקראת יום הזיכרון:"אני חזרתי לעצמי. אני בטוב, אני פורחת, אני מתקדמת, ככה זה נראה. אני מתפתחת ומתעצבת, אני מחייכת וצוחקת. אני בת 25, אני בשיאי.
אני לומדת ועובדת, מממשת את המוח הקודח שלי ומפתחת את הכישרונות שלי. אני מכירה חברים חדשים בעיר חדשה, אני לומדת את השגרה החדשה ותוך כדי אני לומדת את עצמי מחדש. כי אני, אני חזרתי ממילואים אבל לא לעצמי. אני לא חושבת אותו דבר, אני לא מרגישה אותו דבר, אני לא נראית אותו דבר. כלומר, אנשים מהצד יחשבו שאני בסדר ואפילו בסדר גמור, והאמת שגם חברים והמשפחה יניחו שאני אותו דבר.
ולפעמים גם אני חושבת שלא השתנה בי דבר. ואז זה בא - מפוסטר של חטוף בסופר, מחייל במדים ברכבת, מללכת לבר עם חברים ולעשות פיפי מול עשרות סטיקרים עם תמונות וציטוטים של אנשים שאני לא הכרתי ולא אכיר.
ובאותו רגע, החיים נעצרים סביב, כמו מין תמונה שקופאת בסרט ורק הגיבור ממשיך לזוז. כל החיים נפסקים, כל הדרכים שהייתי צריכה להיות בהם לאנשהו מטשטשות ואני שם- אני בבית חולים ברזילי במרכז נעדרים במינוס אחד, מסתכלת בחוסר אונים על רחל אמא של עוז עזרא שנרצח, עוד לפני שידענו שנרצח. אני בטלפון מהמשרד של גל הירש עם אמא של קשת קסרוסי שותקת כי לא אני ולא היא יודעות איפה הבן שלה. אני בתחנת דלק מקבלת חפיפה של כמה דקות בדרך להלוויה של חיילת שהגופה שלה נמצאה אתמול בבסיס בהבנה שאני הולכת להיות קצינת הנפגעים של המשפחה. אני בבית של חיילת שהתחבאה מתחת לשולחן בבסיס כיסופים במשך 12 שעות ומקשיבה לה, בתור הבן אדם הראשון על מדים שבא לפגוש אותה מאז.
ולמרות שאני מרגישה שהמציאות קפאה כשאני באותם רגעים, אני ממשיכה, מתקדמת, עוברת לאירוע הבא, לכאב החדש, לחיים החדשים. בתור קצינת נפגעים במילואים אני מכירה היטב את המשפט והמשמעות מאחוריו ש"זה לא נכון שהחיים ממשיכים, הם מפסיקים ומתחילים מחדש, אחרת", אני מתקשה להכיל אותו. אני לא חוויתי אובדן ממעגל ראשון אני הייתי הראשונה שנכנסה לחיים כשהתחילו מחדש, ומשהו בזה עצר גם את שלי.
אני חזרתי לעצמי כך אומרים, אבל עצמי לא חזר אלי. משהו בי נפסק והתחיל מחדש."
חיבקתי אותה עם דמעות הזדהות, באהבה והערכה אליה ולכל הדור שלה.
לא רק בגלל שהיא הבת שלי.
תגובות