נצח ישראל

מהו הנצח? איך אפשר למדוד את האינסוף? כמה זמן עובר עד שמגיעים לנצח והאם אנחנו עדיין נהיה פה לכשהמשיח יגיע סוף סוף ונזכה לחיי נצח?

אין לי מושג, ולא התכוונתי לענות על זה – מצד שני, הייתה לי הארה לאחרונה, והבנתי מהו נצח. במובני זמן כמובן.

אולי בעיניכם זה לא חשוב – אבל אחרי מה שעברתי, כבר לא תוכלו למכור לי סיפורים מיסטיים על הזמן הנמשך בריבוי ממדים בציפייה לאינסוף במרחבים עמוסי חורים שחורים ומפחידים. הייתי בנצח, וחזרתי.

באחד הערבים, אי שם בעברי ההורי, הייתי מבוגר אחראי במסיבת בת מיצווש של אחת הבנות. אותו קשיש שמגיע בהתחלת הערב, דואג שהמקום ערוך ומוכן לארח את הצעירים שמתכנסים לחגוג, ואתה בעצם השק"מיסט. פותח וסוגר את המועדון. דואג שהברמנים יפנקו את האורחים בכל הכיבודים שסיכמתם עליהם מראש. ילדים בגיל הזה לא שותים, אז אין בעיה של נהגים שיכורים. כך שרק צריך להגיע לסוף הערב מבלי לעשות לבעלת השמחה פאדיחות מול החברים. כמו למשל לנסות לצלם כמה תמונות מהאירוע בסתר, להראות למי שלא הגיעו למסיבה את שהפסידו.

איך זה מתקשר לנצח?

ערב שלם אני יושב על הבר, ברקע שומע את מפעיל האירוע שדואג למשחקי חברה לצעירים, ומתוך הרגל שתיתי בקבוק בירה, אחריו עוד אחד, ובסוף הערב אחרי שכולם התקפלו אני חושב ששתיתי עוד בקבוק בירה. לא נורא, אבל בהחלט גבולי מבחינת רמת אלכוהול בדם. למרות שאני אדם גדול פיזית, לא בטוח מה בדיקת הינשוף תגיד על כמות הבירה הזאת.

ממש לא חשבתי על זה, כי הרגשתי מצוין. נגמרה הבת מיצווש אליה התכוננו חודשים רבים בבית. הילדה מרוצה ומחייכת. יש בוק תמונות שלה. מעכשיו – אפשר לחזור למצב רגיעה עד למסיבת הגיוס שלה, או סוויט סיקסטיין או הפרום-סיום התיכון. נכנסים לרכב, וחוזרים הביתה. עייפים אך מחויכים, עד שביציאה מהרצליה עוצר אותי שוטר מתנדב. אדם בגילי. כנראה מתנדב למשטרה ומוסיף קצת אקשיין לחייו במשחקי שוטרים וגנבים או במקרה שלי שוטרים ושיכורים.

"ניירות בבקשה אדוני"

"האם אדוני שתה אלכוהול הערב?"

זהו. שאני יורם תל אביבי שלא יודע לשקר. הייתי אומר לו שלא – ובטוח היה משחרר אותי. אבל אני לא יודע למה, מה ההתעקשות המטומטמת הזאת שלי לשתף את העולם במה שעובר עלי, סיפרתי לו ששתיתי קצת...

זהו.

"תחנה בצד בבקשה"

"צא מהרכב"

"תנשוף בבקשה לפיית המכשיר לבדיקת רמת אלכוהול בבקשה".

זהו. הלך עלי. 3 בקבוקי בירה. מי היה צריך את זה. מה פתאום בירה. מה אני שותה בבת מיצוה של הבת שלי? איזה סיום עגום לאירוע משפחתי. מה אגיד מחר בעבודה? שלא הגעתי כי שללו לי הרישיון על שיכרות? מה אני, נער חסר אחריות? למה לא חזרתי בדרך העוקפת? מה, לא ברור שיהיה פה מחסום ביקורת? איזה סתום אני.

ככה, עומד נזוף, נושף ומוסר המכשיר לשוטר, כשאני כבר בקושי נושם. מביט לכיוון הרכב עם המשפחה המודאגת ומנסה להיזכר מי מהחברים שלי עורך דין לתעבורה שיוכל לשחרר אותי עכשיו מהתיק הזה. את מי אני מכיר במשטרת התנועה, מה עושים במקרה שכזה – הרי בחיים לא קיבלתי דו"ח משוטר תנועה ובטח לא על נהיגה בשכרות.

איזה כותרת תהיה מחר בעיתון? נעצר פקח טיסה שיכור... הלך עלי. אני יכול כבר הערב לתלות את האוזניות ולחפש עבודה במחלקת פריקה וטעינת מזוודות בנתב"ג.

יו – כמה מחשבות עוברות לי בראש מהרגע בו השוטר המתנדב ביקש ממני לנשוף. הוא לקח את ה"ינשוף" לניידת לבדוק כמה שנות מאסר אני מקבל כאן ועכשיו. אני מזיע, מתנשף, עם תעוקה בחזה ויובש בפה. עכשיו באמת בא לי בירה קרה...

הזמן נמשך כאילו בהילוך איטי. מחכה לגורלי. ואז אני רואה אותו חוזר מהניידת. לא מחייך. סימן לא טוב. מתקרב ואומר לי - ערב טוב, סע לשלום, הכל תקין.

ישששש. כנראה שיש השגחה עליונה וגם הבנתי עוד משהו עקרוני על מרחבי הזמן. ברגע הזה הבנתי מהו הנצח. הזמן שעובר בין הנשיפה ל"ינשוף" - ועד "סע לשלום".... 

 

מסלולי איילון

טובי טייסי חיל האוויר ניסו ללמד אותי להטיס מטוס סילון. על דעת כולם – לא היה לי סיכוי, אבל בגלל שהתאמתי לפרופיל הדמיוני של "הטובים לטייס", סחבו אותי עוד כמה טיסות מיותרות, ובסוף כולם הסכימו כי לטובתי כדאי שאארוז את עצמי ואעבור למסלול אחר בו לא מתרסקים אם טועים, ובכך הצילו את חיי.

אז קודם כל תודה לכם. לימים נפגשנו, עבדנו ביחד, אתם טסתם ואני דאגתי שלא תתרסקו, תתנגשו, תחזרו לנחיתה בשלום. אתם ישבתם דחוסים בקוקפיט ואני ישבתי מול מסך המכ"ם, מדבר על ערוצי הקשר התעבורתי העמוסים ביותר במזרח התיכון, מתאמץ שתמצאו את המסלול ביום מעונן, תקבלו כיוון בין ברקים והסופות ותטוסו מעל לכל מערבולות האוויר. תעברו עוד יום עד לטיסתכם הבא.

חיל האוויר עשה עסקה טובה. נשארנו חברים. רק שאצלי יש עסק לא גמור. אני ותא הטייס. סיפור שהתחיל בגיל 18, נקטע במבחן הדחה על ידי מפקד בית הספר לטיסה, ואחר כך רק ביקרתי שם מדי פעם. כאורח בטיסות במטוסי קרב דו-מושביים במסגרת השרות ואחר כך כאורח בתא הטייסים במוביל הלאומי כאורח של החברים שלי שהשתחררו ועשו חייל כטייסים אזרחיים.

וואלה, דלתות מסתובבות. כמעט גם אני הייתי יכול להיות שם. לו רק הייתי אז יותר משימתי ופחות פיוטי. אילו...

אבל, ועכשיו אני רק מגיע לעיקר – בשנים האחרונות הבנתי שיש לי את זה. אבל בשני ממדים. התנועה המהירה בפניות חדות תוך תמרונים מהירים על גבול מעטפת הביצועים. רק שבמקום על אפ-16, על קטנוע זריז ובמקום באזור 55 של חצרים, בנתיבי איילון בשעות העומס.

כמי שנוהג בדרך כלל בריסון וזהירות מרבית, עם וותק של למעלה מחמישים שנות דו-גלגלי, וברוך השם, עדיין שלם (טפו טפו נגד עיין הרע) אני מסתכל בהערכה על הצעירים שמתפתלים בין הנתיבים באיילון, במהירות רבה, עוקפים ודוהרים, עם ארגזי השליחויות בירכתי הקטנועים – טסים להם באמנות בין לבין, ללא מרווחי בטחון, דוהרים בביטחון על הרווח הבלתי מרווח בין הנתיבים, סומכים על אבינו שבשמים והנהגים שיישארו בנתיבים שלהם, וטסים לעבר הפקק הבא.

לפעמים, כמו שקרה השבוע, כשלפתע מתחיל לרדת גשם, ובחרתי בטעות לחצות את גוש דן על קטנוע והשארתי המכונית בחניה היקרה מפז – גם אני הופך לרגע לטייס במסלולי איילון. במקום לעמוד מתחת לאחד הגשרים ולחכות שהגשם יחלוף , אני מגביר המהירות וד"ר הייד מתחיל לנהוג בקטנוע.

תוך כמה דקות אני מתחיל להרגיש את שרירי הגב התחתון מכווצים מרוב מתח, הכתפיים מאומצות מלחץ, והלב – מתרונן מאדרנלין. כיף אמיתי להיות אדיוט אמיתי, לזגזג בן המכוניות, לקצר מרווחים, למהר על השול כשכולם תקועים ולהדחיק את המחשבה, מה יקרה אם.

אם מישהו פותח דלת – אני מת. אם מישהו בולם - אני נתקע לו בפגוש ומת, אם מישהו החליט פתאום לעבור נתיב – אני נמחץ לתוך המשאית ומת, אם יש לי פנצ'ר – אני מת, אם אני ממשיך לחשוב על זה – אני מת מפחד...

מאמי, הגעתי הביתה, איזה כיף!

קרדיט לצילום - ART MIAMI 2021

 

מאמי, היום הייתה פה עוזרת!

כמעט כולנו לא באמת מנקים את הבית בו אנו גרים. כלומר, מנקים מנקים. ביסודיות. בשביל זה יש נשים צדיקות המתייצבות אצלנו בבית. פעם ב... למספר שעות שלאחר מכן הבית מוכרז כנקי. צדיקות, שקועות בעבודת הנקיון, לא מדברות איתנו, מגיעות בדרך כלל בדממה, מחליפות לבגדי עבודה נוחים, ומתחילות בקרצופים.

בדרך כלל הן יודעות יותר טוב מבעלי הבית איפה נמצא כל דבר, איפה אנחנו מאפסנים את חומרי הניקוי, איך אנחנו אוהבים למצוא את חדר האמבטיה שלנו מסודר, איך עובד הדייסון אפ-35 החדש שרכשנו ועדיין לא פתחנו את חוברת ההדרכה שלו, איך מצליחים לנקות דירה של חמישה חדרים בחמש שעות ועוד נשאר קצת זמן בסוף לגהץ לבעל הבית כמה חולצות מכופתרות...

זאת לא תופעה חדשה. למיטב זכרוני מימי ילדותי – גם אצלנו בבית הייתה אומנת/מבשלת/מנקה/ יד ימינה של אם הבית העסוקה, להלן הפלמ"חניקית, אמי המנוחה. אם נלך עוד דור לאחור, גם בבית הסבתא שלי התל אביבית, הייתה לה עזרה קבועה, ניצולת שואה שנזקקה לפרנסה. הסבתא החיפאית שלי, קוזקית בנשמה, סוציאליסטית בהגדרה וטרוריסטית בפועל – נהגה להשכים מוקדם בבוקר ולהפוך את כל הכיסאות, לשטוף כל הדירה בזמזום המנון האינטרנציונל כשברדיו מוזיקת התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן, מבלי לקחת בחשבון כי סבא ואני עדיין ישנים. בחיפה לא היה מקובל להעסיק עוזרות, אבל כובסות שהיו מגיעות מהכפר עוספיה פעם בשבוע להרתיח על הגג את דוד הכביסה הענק ולהלבין את המצעים ובגדי העבודה של סבא, זה היה בסדר. העיקר שזה נעשה מחוץ לדירה ורחוק מהעין.

עזרה היא עזרה. עובדת זרה, פליטה אפריקאית, מטפלת אוקראינית+ ביום חופשי, סטודנטית ישראלית נמרצת או אפריקאי חסון עם ויזה כמהגר עבודה מאי שם – לכולם נודה. החלק הבלתי נפרד שהופך אותנו למשפחה מושלמת. גם לנו יש "עוזרת".

בשביל השלמות הזאת, צריך לדאוג שיהיו לה המלצות, שתקבל שכר ראוי ולא תתפתה לעבור לנקות בשדות זרים, שיהיה לה ביטוח ולא תופתעו בסוף הרומן שלכם ממכתב תוקפני מ"קו לעובד" הדן בזכויות העובד גם לדמי נופש שנתיים. תבורך אותה אוגדת סייעניות המגיעה בכל בוקר אלינו לשכונה בתחבורה הציבורית, מורידות את שקיות האשפה מהדירות הנקיות אחר הצהרים, דוחפות קשישים על כסאות גלגלים לגינות הציבוריות ומשאירות אותם להתחמם בשמש בזמן שהן ב"זום" עם מנילה, קייב או הוריה בכפר של מגדלי תה בהרי סרילנקה. נשים צדיקות העוזרות לנו להגשים את "צער גידול הורים" במיקור חוץ יקר אך שווה כל דולר.

שעות ניקיון הבית הן בדרך כלל הזמנים בהם אני מתכנן להעדר מהסביבה. לא ממש צריכים אותי בבית. עדיף שאעביר את הזמן הזה בבית הקפה השכונתי, בחדר הכושר או עם הנכדים – לא צריך לומר לי, אני יודע מתי אני ממש מיותר בבית. ואז, כשהבית נקי, החולצות מגוהצות, האשפה נעלמה ואני חוזר לצימר שלנו במרומי המגדל, אז איך שאני נכנס למטבח לנשנש משהו, מיד מזהירים אותי: "מאמי, תנסה לשמור על הסדר בבית, רק עכשיו הייתה פה עוזרת!"

קרדיט לצילום Art Miami

 

                           סימנים של אהבה

אני זוכר את הרגע.

אני ממש זוכר את ההרגשה, בה הבנתי שאני מאוהב. בך.

לא משנה כמה שנים יעברו, לא משנה כמה נשתנה מאז הערב ההוא, אני עדיין זוכר את הסימן. שזהו.

אני יכול להרגיש את הרגע, את הרגש המרחף, את ההבנה, שדי. נגמר המסע.

אפשר לשחרר, להיות מי שאני, באמת.

להתחיל לחייך, באמת ולא כי צריך, הגענו למקום טוב, ביחד.

בלי ברקים וללא רעמים,

בלי צלצול פעמונים ונגינת המלאכים,

קופידון לא קלע פה חץ ואז עוד לא הייתה אפליקציה לאיחוד לבבות,

אבל, הלב ידע.

שאת ואני – זה הכי נכון.

לתמיד.

הפסל - Michael Alfano