געגועים לרפי נלסון

אילת.

בקצה של הקצה.

מעצמה של מלונאות, רק בלי תיירים.

גל של בלייני סוף שבוע, וחופים שוממים בימים א-ה.

מסעדות טעימות ונעימות. מזכירות את התפריטים בערי המוצא. גם המחירים דומים, כולל מע"מ כמובן שאיננו.

תחליף יקר לפסק זמן מהאטרף כל השבוע, שבסופו – רק רוצים שקט ושלא יקרעו אותנו. במחיר. אז החברים שלי טסים ללרנקה. יותר קרוב, יותר נעים, יותר טעים, יותר זול. וים של ישראלים. כמו באילת, רק לא רבים על החניה שכולה בתשלום באילת ובלרנקה אף אחד לא שוכר אוטו כי זה בצד השני ובכלל לא צריך.

אבל אני הייתי מספיק פעמים בקפריסין. עוד נחיתה אחת והם יציעו לי אזרחות. אז ירדתי לאילת, כי זה רק 4 שעות נהיגה, כי מזמן לא הייתי שם, כי רציתי שינוי. אז ירדתי לשבוע באילת.

אתם יודעים מה ההבדל בין הקומנדו הימי לשייטת 13? לא, אתם ממש לא צריכים לענות לי. זה כמו שתנסו להסביר לי מה ההבדל בין MS-DOD, למערכת חלונות 10. זה כמו ההבדל בין הבייבי בומרס לילדי באג אלפיים שעכשיו משתחררים מהצבא ולא יודעים מי החד-קרן שהזיז להם את הגבינה. הכול משתנה. לטובה. חוץ מחופי אילת.

יצא לי לשנרקל בחופי אילת השבוע. עצוב.

להקות הדגים הצבעוניות שזכרתי, אינן עוד. האלמוגים הצבעוניים האפירו. המים השקטים, מכסים הרבה זיכרונות תת ימיים מרהיבי צבע, ואינם עוד. זהו.

היה פה שטפון, רעידת אדמה, קורונת הדגיגים, אינתיפדת מזהמי הים שבסוף, צריך הרבה מזל בכדי לראות להקת דגים אחת גדולה שתקיף אותך כמו פעם, כשפימפמתי רבות ב"חור הכחול" אי שם בדהב.

13 שנה שלא צללתי. תחביב שנקטע בפיצוץ איסלמי קיצוני במלון שוויצרי מפנק בשרם א שייך אי שם בשנת 2008, רגע אחרי שהיועצת הפרטית שלי הפיקה עבורנו מסע צלילות במרחבי מרש"ל, למי שזוכר את שם המחוז הדרומי בימי שלטון המלך גורודיש.

מאז, יוק.

רפי נלסון שתום העין, המוכתר של חבורת מייסדי אילת, בן גילו של אבי וחבר המשפחה, נהג לארח אותנו אצלו בכפר. החזירו את טאבה, נלסון חזר להיות שם של סיגריה, ולבעלי הזיכרון הטוב - נשאר רק לצ'זבט על נפלאות הכפר של רפי בימיו הטובים לפני שבנו שם מלון וקזינו.

אז עשיתי קורס ריענון פרטי. עם מדריך טרי ומתלהב. הסיר לי את הווסת מהפה, לקח לי המסיכה, ביקש שאחלוק אתו בחמצן. בקיצור, כל תרגילי החרום התת ימי. אחר כך, זה היה כמו לרכב על אופניים. מאוזן כמו פלס. צלילה שנועדה להזכיר לי, כי שום דבר לא השתנה אצלי, חוץ ממה שכן.

אחרי הפסקת 3 דקות לאיזון לחצים, יצאנו מהמים. המדריך מתפעל מזה שהקשיש שלו שרד בהצלחה את הצלילה. חבל רק שרוב הדגים בשכונה, נעלמו.

כשחזרנו בנסיעה הביתה, הנוסעת שלצידי התפעלה מהנופים, מים החממות וממוזיקה רועשת המתאימה לנהיגה מרוסנת בכביש הערבה. מדי פעם רואים מושב, ומיד עולה השאלה – מה עושים שם כל היום? ממה חיים? לאן הולכים כשבאמת חולים?

ועוד, במקום שהיא ראתה מרחבי מדבר, אשרם, שנטי וסדנאות וויפסנה - אני ראיתי רק דבר אחד, תל אביבי בעל שלושה רכבים ומקום חניה אחד – כמה מקומות חניה פנויים יש לחברים בערבה...

PSA

PSA

 הסתיים החודש הוורוד. תמיכה, עידוד וזירוז נשים למודעות עצמית. בדיקה במישוש, בדיקה בממוגרפיה, בדיקה אצל קוראת בקפה – העיקר שתהיה שיגרת בדיקות קבועה , כי גילוי מוקדם הוא שם המשחק. אצל הבנים המשחק קצת שונה. אצלנו האיום העיקרי הוא בבלוטת הערמונית. קצת לא נגיש למישוש עצמי, הרבה הדחקה כי לי זה בטוח לא יקרה, חוסר מודעות – אלא אם אחד הגברים במשפחה עבר את זה – והזנחה עצמית. מחלת הסרטן הגברית הכי שכיחה, והשנייה הכי קטלנית. תקלה של אמצע החיים, שמסכנת את המשך החיים אם לא מגלים את זה מוקדם יחסית. כמה מבאעס להתעסק בערמונית שלא למטרות הנאה, שגם ככה עם השנים לא ממש מתעצמת וגוברת.

הבאז-וורד הנפוצה בפרלמנטים של בני חמישים פלוס היא בדרך כלל PSA. אף אחד לא משוויץ עם תוצאה גבוהה, גם מי שקיבל ציון נמוך, יודע שהבדיקה הזאת לא חד משמעית ויש ויכוחים בקהילה האורולוגית האם בדיקת דם פשוטה מספיקה או שצריך גם, מה לעשות, פשוט מדי שנה ללכת לרופא כי שימשש את הבלוטה באצבע ולהרגיש אם היא נפוחה...

אם פעם התעניינתי כמה פעמים הערמונית של החבר שלי פועלת בלילה, עכשיו הוא מספר לי מה ה-PSA שלו, וזה מרגש כמעט באותה המידה. רק שפה צ'יזבאט יכול להיגמר לא טוב וחייבים לדייק.

אגב, הטיפול לא חייב להיות דרמטי. הקפאה, הורמונלי, הקרנות, ניתוח רובוטי ועוד מספר סוגים שנלחמים בגידול אך בחלקם פוגעים בשמחת החיים של המטופל. מצד שני לא מתים, שזה גם משהו...

המחלה הזאת בלתי נראית, גם כמעט בלתי מורגשת עד שזה כבר מאוחר מדי. זה לא משנה כמה אתה חכם – אם לא ביצעת את בדיקת הדם השגרתית הזאת כמו שבודקים סוכר ושומנים (אתם בודקים גם את זה, נכון?) לא תדע מה לא בסדר איתך. חכמים , טיפשים או חפיפניקים – כולם חייבים להיבדק. השבוע בבקשה.

אחד האלופים לשעבר הכי חכמים בצה"ל כתב ספר שלם בו גער בעצמו בפרהסיה על הניהול הכושל של המלחמה להצלת הערמונית שלו. יש לי חבר טוב. פרופסור לרפואה. עסוק בלהציל חיי ילדים במשמרות אין סופיות – רק שעל עצמו לא ריחם ולא נבדק, עד שכמעט היה מאוחר מדי.

חברים שלי, נכון שנשותיכם בדוקות ובריאות. ומה אתכם?

צריך קמפיין וורוד בכדי שתזכרו לבקש בדיקת ערמונית?

אצלי אגב, העניינים כשורה. תרמתי את הערמונית שלי לבית חולים תל השומר והם בתמורה, הצילו אותי מסרטן קטלני. עכשיו אני רק בודק כל חצי שנה שה-PSA שלי שווה לכמעט אפס, כי אחרת אני חוזר לבית החולים לבקש את הטופס 17 שלי בחזרה....

 

                          עניינים חשובים

מה העניינים? – שאלה שלא על מנת לקבל תשובה. אין פה התעמקות במצבכם או ציפייה להצהרת רגשות, מצב בריאות, עומק יתרתכם בבנק, מה עלה בגורלה של הילדה שברחה לכם מהבית לפני שעה בהבטחה חגיגית שלא תשוב עוד ל"בית הזה", איך הסקס שלכם, מה יש לאכול היום בארוחת צהרים? – עניינים שכנראה אינם מדירים שינה מעיניו של השואל, למעט השאלה עצמה, המשמשת עבורו כפתיח למונולוג משעמם על מצב ענייניו שלו; הבנק, הבריאות, האישה והילדה שלו, שמאיימות לברוח מהבית. כל אחת וסיבותיה שלה. אתם יודעים – הדברים החשובים באמת, לשואל כמובן.

אבל לא כולם ממש אנוכיים.

אז מה העניינים?

- אהה

- נו, באמת,

סוחבים.

– טוב, שמע, רציתי לבקש ממך שתכנס לסניף הבנק חתום לנו על ערבות למשכנתא שלקחתי לדירה עבור הבת שלנו שמתחתנת...

או:

- מה העניינים?

– עשׂר, יהיה עוד קצת יותר טוב - נשתגע.

– יופי, אולי תקפצו אלינו בערב?

– תראה, זה קצת קשה כי שושי שוכבת בבית עם גבס עד הברך ואני צריך הערב להחליף את הסבתא ששומרת במשך היום על הילדה שאושפזה בבית חולים עם חשש לדלקת קרום המוח, אז אולי נדחה את זה עד שהעניינים יירגעו קצת?

ההתעניינות הרבה במצבך יכולה להיות גם משהו סופי. קריאה שמסכמת מצב ופליאה על כך שהינך נושם עדיין, כמו למשל כאשר לא הצלחתם לבלום בזמן ופיצחתם את הפנס האחורי במכונית שלפניכם ברמזור, ואז יוצא אליכם הנהג "הדפוק" ופורץ בשאגות "מה העניינים?!"

במקרה זה לדעתי אין טעם להתחיל לספר לו על האישה הסוררת, הילדה החולה, בעל שעיצבן אותך הבוקר, או סבתא ששמה ברז בדיוק כשצריך אותה – נראה שזה רק יעלה לו את לחץ הדם.

באזורי הפשע הלא מאורגן לחופי הים התיכון, כאשר שלא בכוונה שיגרת כדור פינג פונג נוקשה בעוצמה בינונית בגבו של בריון רגיש, שעיר כתפיים ועצבני – אם הוא פונה ישירות ב"מה העניינים?" המלווה בתנועת כף יד אחת הבוחשת את האוויר בכיוונך, נראה שהמיקסר השזוף והעצבני הזה אינו מתעניין בדיוק במצב ענייניך אלא יש חשש מבוסס כי הנ"ל מתכנן לצמצם בקרוב את נוכחותך לעניין מינימלי.

אגב, למרות חוסר הרצינות והכנות במילות הקשר הנפוצות כמו "מה העניינים", "מה נשמע", "כִּיף", "אז מה שלומכם", הרי בכל פעם שאנחנו מוותרים על השימוש בהן כהקדמה לשיחה, יש לנו הרגשה של החמצה. גישה עניינית לנושא היא ממש בלתי מנומסת ועלולה לקצר את משך השיחה לחמש שניות:

– תקפצו אלינו בשבת?

– לא!

נראה שאין מנוס. חייבים להתחיל עם העניינים וכו'. פעם ניסינו להיפגש עם מישהו בלי הריטואל הלשוני הענייני. קדחת, זה לא הולך. ברגע השתיקה הראשון, כאשר לקחנו פסק זמן למחשבה והפסקנו במלל השוטף, בחישוב מסלול מחדש – ספגנו את זה חזיתית: "טוב, אז חוץ מזה, מה העניינים?"

קרדיט לצילום - הרבנית מבית נחמיה.