עשר שניות. שישה סיבובים בדקה, כל עשר שניות קרן המכ"ם מחזירה פינג זוהר מהמטרה. שלושה פינגים רצופים, וזאת מטרה. ככל שהמרחק בין הבליפים הזורמים על המסך העגול היו מרוחקים, כך המטרה, מטוס כנראה, מהיר יותר, ואולי גם מסוכן. עשר שניות ופינג. שעה מול המסך, הקרן המסתובבת, מטרה או סתם ציפור גדולה, מטוס אויב או ענן רווי משקעים, פינג סתמי או נתיב עויין, עמית או טורף?
חיילת צעירה יושבת לבד מול המסך, והיא אחראית לגלות כל מי שאולי עלול לחדור למרחב האווירי שעל הגנתו מופקדת יחידת הבקרה בה היא משרתת. כתפיים אולי צרות, אבל עיניים אחראיות, העיניים של המדינה על באמת, דרוכה ועוקבת אחרי כל הנתיבים בגזרה שלה. חלק ממערכת שלמה, כשהיא, בת הגילוי ביב״א (יחידת בקרה אזורית) הראשונה שתדע כי צריך לעקוב, ובמקרה הצורך הקמנ״ק וכל המערכת תגיב ככל שנדרש מול הבליפ הבלתי מזוהה, המאיים, הלא ברור, הטורף, הדורש התייחסות. חיל האוויר הרי ידוע ביחס הראוי שלו לכל איום.
במערך הבקרה, להלן המערך, שירתו הרבה בנות. פעם החליטו כי בנות מתאימות יותר למקצועות הבקרה – ומאז, כל יחידת בקרה הממוקמת על פסגת הר גבוה, נקראת "ג'אבל כ...". אל תכעסו עלי – תשאלו כל בוגר בה"ד 1 מה שם ההר הסמוך לבית הספר לקצינים. אף אחד לא יענה הר אריכא. זה שמו המיתולוגי והלא פוליטיקלי-קורקט של אחד המתקנים הכי סודיים שהכרתי.
כשעזבתי אותם, נמחק לי הזיכרון המבצעי, כמו בסרט "Man In Black", ונשארו בזיכרוני רק פניהן של החיילות המקסימות שביחד חווינו שירות צבאי מאתגר, מעניין וידידותי למשתמש. חבר הגדיר עבורי את מצבי כיום – "עתידי בעברי". אני מרבה להגדיר את עצמי על פי אירועים שחוויתי בגיל עשרים. מקומות ואנשים אשר ממשיכים ללוות אותי עד היום, חברים אמיתיים איתם אני קשור עמוקות לאורך פרוזדורי חיי. אני משתף אתכם בסיפורים מהעבר הרחוק וביחד אנו נזכרים עד כמה היינו צעירים, בריאים, חסרי דאגות, חרמנים וחסרי מעצורים. דרככם אני גם מגדיר את העשורים הקרובים בחיי. ביחד אתכם וקצת אחריכם.
בעברי, אני אישית זוכר כי הייתי סוציומט לא קטן. נער סנוב צפונבוני תל אביבי שחצן, בדרך כלל שתקן, ובאמת לא ברור לי עד היום מה הן מצאו בי. אבל בואו נחזור לג'אבל ההוא עליו ביליתי למעלה מעשר שנים. סוציומט, אבל במדי דקרון.
אם כבר חוויתם את סיפורי על החיילות שכתבו בכתב ראי, עומדות מול אולם המבצעים מאחורי לוחות שקופים – היום אני חושף את החיילות היותר קרובות לבקרים. בנות הדיווח. חיילות שישבו אתנו כתף ליד כתף בעמדות המכ"ם, מאזינות לתקשורת, יודעות רוב הזמן איפה נמצאים כל המטוסים, ומעדכנות בקו טלפון ישיר את החיילת שעמדה גם היא מאחורי לוח שקוף וציירה עליו חיצים ומספרים שיצרו את התמונה האווירית העכשווית לטובת כל מי שהעניין נגע אליו. והיו הרבה שכאלו. ממפקד חיל האוויר ועד הקמנ"ק (קצין מערכות הנשק, עליו סיפרתי פה בהזדמנות קודמת) – הכל לטובת הגנת שמי המדינה.
אותן בנות דיווח צעירות, שעברו הכשרה של מספר חודשים בלבד, ידעו להאזין לקשר עם הטייסים, ליצור לעצמן תמונה אווירית עדכנית, לפעמים אפילו יותר טוב מהבקר עצמו, וביחד העבירו עוד מטס עמוס ב"עמדת העבודה" המבצעית.
יושבים כתף אל כתף, מרוכזים במשימה כעבודת צוות, בקרבה ממש אינטימית בעמדה. שם היו הרבה שיחות, התלוצצויות, הקנטות, שתיקות מביכות, והתחלה של ידידות אמיתית שנמשכה בהזדמנות הראשונה בשק"ם היחידתי, אשר בשעות הערב היה הופך למועדון – ריקודי עם, בשוליים גם שולחן ביליארד סביבו עמדו בדרך כלל אנשי גף מנהלה, ושיחות זחוחות על הדשא. כל זה כנראה מסביר את מספרם הרב של זוגות שנוצרו במערך הבקרה ורובם שרדו עד היום. מספר לי חבר מהיחידה - "כשהבת שאלה אותי איך התאהבתי באמא - סיפרתי לה שאני נוצר את הרגע הזה עד היום איתי. יצאתי מפתח הבונקר והיא ישבה על המדרגה ומהזווית הייחודית הזאת הבחנתי בזוג עופריה וישר התאהבתי."
לך תבין סג"מ הורמונלי.
ואני, פעור עיניים וסג"מ טרי ביחידה הכי עסוקה בניהול המרחב האווירי, בימים של טרום מלחמת יום הכיפורים, מבלה בעיקר בקריאת מסמכים, נהלים, הוראות וכללים שלעולם לא נשתמש בהם, מנסה להכיר את כל מה שנדרש על מנת שיום אחד אשב לבד בעמדת הקמנ"ק ואתן הוראת ״זנק!״ למבנה קורנסים כדי שיפילו את הבליפ המאיים על שמי המדינה אותו גילתה בת עמדת הגילוי הצעירה באשמורת השלישית…
ימים של לימוד וערבים חופשיים במועדון המנהלי. זאת התקופה הכי כיפית ביחידה. בה אתה לומד את צעדי ״הרועה הקטנה״ במעגלים, ואם יש לי קצת אומץ, אני יכול לבקש גם שאחר כך מישהי תלמד אותי את צעדי הרוק אנד רול , ״רוק צרפתי״, שהיה אז בראש מצעד הריקודים, עם סיבובים ודילוגים מרשימים בלב כל מסיבת ריקודים. אז זהו. שאף אחת לא ממש לימדה אותי לרקוד שם, בעיקר כי לא ביקשתי, ועל הרחבה תמיד שלטו אותם הנהגים והאפסנאים שלא ברור לי איך, היו רקדנים מעולים. כנראה בקורס הבסיסי שלהם הייתה להם מורה לרוק. לנו הסג"מים, בשבוע האחרון של קורס קצינים בחיל האוויר, הביאו את חנה בבלי שתלמד אותנו נימוסי שולחן. אז רוק צרפתי לא ידעתי. נימוסי שולחן מחד, ונשיקות צרפתיות מאידך, קצת יותר.
חיילות מערך הבקרה, שמות רבים להן. בנות תנועות, דיווח, גילוי, חשבת יירוט, עוזרת בקר, משקית בקרה - ועוד הרבה כינויים של קנאים שלא היו חלק ממשפחת מערך הבקרה. כולן היו חלק ממערכת מורכבת, מתוקתקת, מבצעית עד קרבית, לפעמים תחת אש, לעולם לא פונו מהיחידות גם במלחמה, עובדות לסירוגין במשמרות מסביב לשעות, יוצאות לחופשה פעם בשבועיים, פעם שבת קצרה ופעם שבת ארוכה.
שירות של כשנתיים. בלב העניינים. אסור לשתף בבית כלום. סודי ומעלה. כולם עובדים במתקן אחד גדול, כמו עסק משפחתי, אבל במדים. כשמבצע מסתיים בהצלחה, הטייסים מתקשרים להודות לשותפים שלהם במערך הבקרה, וכשלהבדיל יש תקלה מבצעית או תאונה אווירית, הדגל בחצי התורן במצב הרוח היחידתי. לאורך השנים, בדומה למורשת הקרב הצה"לית, לבוגרי המערך יש מורשת, גאווה וחברויות הצרובות עמוק בנשמה לאורך שנים.
כיום, כשהכל ממוחשב, כשהמחנה המנהלי המיתולוגי כבר איננו, הצבא מנוהל כשברקע מקפידים על קוצו של Metoo וגם א-ביסלה הדתה, ברוח החברה הישראלית העכשווית - אני לא יודע עד כמה עובדים עכשיו ממש כתף נוגעת בכתף בעמדות, אבל רוח המערך לא משתנה. החברותא מנצחת ואם מחפשים עוד סיבה למה יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם, זה הגורם האנושי. אנשי ובעיקר נשות מערך הבקרה.
פינג, עשר שניות, פינג, עשר שניות, פינג וזהו! יש מטרה, יש מהירות, יש נתיב, עמית או טורף?
אגב, היום זה כבר לא עשר שניות ופינג….
צילומים - בטאון חיל האוויר
