מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות, בה אני מעביר את הימים הנוראים שעוברים עלינו מאז השבת השחורה. עליה אני לאחרונה בוהה בחדשות, לא מצליח להבין את הפרשנויות, נתלה בכל שביב של תיקווה כי סוף סוף הגענו ל"עכשיו!" והחטופים חוזרים למשפחתם.
אז טסנו להתרעננות, פסק זמן. זוג של לא ממש צרפתולוגים. הרגשתי לא נוח עם הנפקדות הזמנית מ"שגרת קפלן וכיכר החטופים של מוצ"ש" אבל פריז הייתה זמינה וההזמנה המשפחתית הייתה מפתה ונוחה. "עקורי תל אביב" הגיעו לשאנז אליזה.
שמפניה, באגט טרי וגבינה עתירת שומן. טעמי בוקר בפריז.
בוקר קרואסוני בגלקטיקה אחרת. השמש זורחת פה לקראת שבע בוקר, ומכאן זה רק מתחמם עם הפוגות קלות של ממטרים שמשבשים את הפריזורה הפריזאית, עד כמעט עשר בלילה, כשהרומנטיקה מכסה את העיר.
יולי 24’. קצת לפני טקס פתיחת האולימפידה. העיר ברגעי הלחץ האחרונים לפני שיגיע גל צונמי התיירותי. פועלי העירייה מאפרים את העיר בנגיעות מכחול אחרונות, רגע לפני ההופעה הכי מושקעת בעיר עם השיק והשוק. אסבסט פה, צביעת מעברי חציה, הסרת פיגומים אחרונה לפני שהעיר נכנסת לעוצר אולימפי.
ברחוב בשכונת מונמרטר ראיתי כתובת Free Gaza בגרפיטי על הקיר. כל מונית שאני מזמין באפליקציה הפריזאית Bolt מזוהה באפליקציה עם שם מוסלמי וצילום בפורמט שמזכיר את חללי חיזבאללה בשקף ההנצחה הסטנדרטי שלהם המוכר מהטלגרם. נסיעה נעימה לנו.
למוזיאון הלובר לא נכנסנו, ובגני וורסי לא הסתובבנו. רק החלפנו את הסים בטלפון ואת בית הקפה המועדף. במקום בקפה "נונו" ישבנו בכיכר טרטרה של האומנים במרומי המונמרטר. במקום עשרה שקלים על אספרסו תל אביבי – שילמנו שלושה אירו על בית קפה ברובע היהודי שבפריז, ובמסעדות – גם שם כרגיל לא הבנו ממה מורכבת כל מנה. המחירים אגב, דומים למחירי תל אביב.
בתפריטי המסעדות התיאורים יצירתיים, אומנותיים, מתאימים למוזיאונים ולא לקדירה המיוחלת עם מעדני המטבח הצרפתי עליה פנטזנו כל הדרך ב'מטרו' עד להיכל הקולינריה הצרפתי. לחוויה הזאת אנחנו כבר מורגלים מתל אביב, פה ככל שהמחיר המנה עולה, אזי שם המנה יותר מתאים למדור הספרותי מאשר למדורי הבישול. רק שבפריז זה בצרפתית ובאירו. אגב, פריז בז' על פי האקדמיה ולא פריס.
כל פעם מחדש אני מתחרט על שבתיכון בחרתי ללמוד ערבית ולא צרפתית. למזלי, החותנת המנוחה שלי נולדה בקהיר ושם היה מקובל בקהילה היהודית לדבר בבית עם הילדים בצרפתית. כך שדליה מדברת צרפתית כשפת אם, ובמסעדות פה לא יכולים לעבוד עליה מחד ולאיבוד לא נלך בצרפת.
חוויה קולינרית תיירותית בפריז היא מסעדת אנטרקוט. ארוחה אחידה בה אין לך הרבה ברירות. רק מידת העשייה של הסטייק. מנת עלי חסה כראשונה, ואז מגיע סטייק אנטרקוט ברוטב חם ועריימת צ'יפס. זהו. 30 אירו והצטרפת למשפחת אנטרקוט.
רק מה, אי אפשר להזמין שולחן מראש וחייבים לעמוד בתור על המדרכה. במקרה שלי זה היה שעה ורבע. אבל אנטרקוט וקוץ בו.
כשסיפרתי לחברי המקומי על הארוחה, צחק. אכלת אותה. הלכת לחיקוי. זה לא האנטרקוט המקורי. חקיין. מתחזה. הוסיף לשם המסעדה אנטרקוט ומאז כל תיירי הגוגל מגיעים גם אליו.
תל אביבים וותיקים זוכרים ברחוב אילת את התחרות בין סטייקיות חיים נלו, נלו האמיתי ונלו. קרב גדול על חובבי הסטייק הלבן בפיתה. אף אחד מהם לא התיימר להיות כשר, אבל כולם טענו שהם הנלו המקוריים. אגב, האנטרקוט הצרפתי שאנחנו קיבלנו היה בלתי אכיל. בהתחלה הגיע קר והוחזר למטבח. כשהוגש לנו מחומם, היה כבר פג תוקף וחסר עסיסיות וממש לא באיכות כמו ב "מקום של בשר" שבנווה צדק, סטיקיית הבית שלי.
השבוע העיר נכבשה על ידי הצבא הצרפתי. בכל פינה חוליה של ארבע חיילים חמושים. עם בארט צרפתי תקני. ועוד אלפי שוטרים שגויסו על ידי הבן גביר הצרפתי. להרגשת הבטיחות בעיר.
בפריז, כתיירים אנחנו צועדים כל יום ח"י אלפי צעדים. בין מוזיאון לברסרי, בין בוטיק ליוניקלו, בין החדשות ב N12 להקמת הקואליציה בצרפת, עד לטקס פתיחת האולימפיאדה.
אז אם שורפים כל כך הרבה קלוריות - אפשר לרדת לברסרי השכונתי לראות את משחק הכדורגל הקובע. מי עולה לגמר גביע. ספרד או המקומיים. מבחינתי - כאוהד הפועל תל אביב, זה ממש לא חשוב. העיקר שהשמפניה תזרום בשפע!
הארוחה המושלמת - אנטרקוט AI שיצרתי במחשבי. לא צריך לעמוד שעה בתור...
