יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק. אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחז...