בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו הפסקת אש בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר : בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו חרש באולם קונצרטים. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנסות להגיע לנקודת הכינוס - ללא הצלחה. מזל שכמה ילדים דרוזים מקומיים נחמדים כיוונו אותנו בשיטה הישנה והטובה. סעו ישר, ואחרי חנות הממתקים תפנו ימינה. בסוף נפגשנו ויצאנו לדייט עם אדמונית החורש בתחילת נחל כזיב, במרומי הר הלל, כמעט הכי גבוה בגליל העליון, מול היב"א הצפונית, רק ברכס הדרומי השכן. זהו הרגע של אדמונית החורש. היא פורחת לתקופה קצרה מאוד של כשבועיים בלבד סביב אמצע-סוף אפריל. בפרחים זה שוטף פלוס כמה ימים בודדים. גם ככה הפרח הזה מאוד נדיר - ועכשיו, במזל גדול הצל...

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל  שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך. בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמ...

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף. הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי 78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר. 3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם...

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו.   נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים.  אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר.  כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי.  ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות.  נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה.  בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז. החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר הח...

נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק. המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד העורף הקשיחות, אילצו את חבריי פקחי הטיסה מהיחידה לעזוב זמנית את משכנם הקבוע אי שם במרומי הגליל העליון. הם התרכזו זמנית בנתב"ג, ממתינים שם ביחד עד שעולם התעופה הישראלי יחזור לעצמו. ואני? אני רק רציתי לבקר. נמאס כבר להמתין. לחכות לשמוע מה החליטו עלינו בפקיסטן, להיות תלויים באהבת האירופאים, בטיפשות הגויים, בגחמות פוליטיות עלובות ובחלומות איסלמיים על כיבוש העולם עם חיג'ב וכפייה. התגעגעתי לחברים הצעירים שבעבר ביליתי איתם משמרות ארוכות מול מסך המכ"ם. המפגש איתם תמיד מזכיר לי את רוב מה שכבר הספקתי...

יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק. אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחז...

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול רשת הגריל בעולמות ה-BBQ. זוכרים את כפתור ה- PAUSE בטייפ-רקורדר הישן? אני בהחלט מרגיש שמישהו לחץ עליו בחיינו בשבועות האחרונים. הכל עצר. התוכניות, העבודה, החלומות. כמי שכבר מזמן לא מעורב במלחמות ודגמ"חים, אלא מעורב בעיקר דרך פרשני ערוץ 12 ו-13 והשכנות שלי בממ"ק, אין לי שמץ של מושג מה יקרה מחר, הלילה, או בעוד שעה. זו תחושה של חוסר אונים כללית, כי באמת, אף אחד לא יודע אנה אנו באים. האם ניצחנו או הפסדנו? האם בקיץ נצא לחופשה או למילואים? האם יש בכלל חשיבות לדיאטה ולכדורי הסטטינים להורדת הכולסטרו...

תרקוד, היא אמרה לי: סלסה בטרמינל הגיהנום "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד". היא בטח לא התכוונה לסלסה המקרטעת שלי בקאנטרי דקל, אבל המילים של שלמה ארצי תמיד ידעו לצבוע את המציאות הישראלית בצבעים של מנורה אדומה בסלון, כמו שרקדנו אז. סלאו צמוד לצלילי "היי ג'וד". תיכוניסטים חרמנים בשנים שבהן "צבע אדום" היה אור רומנטי ולא האות למרוץ לחיים במרחבים המוגנים. הנושא שלי היום הוא ריקוד, או ליתר דיוק - הניסיון הנואש לסנכרן רגליים כשכל העולם מסביבנו נמצא במרוץ לא מסונכרן. יש כאלו שרוקדים מתוך ייאוש, יש שרוקדים כדי לשכוח, ואני? אני כנראה נולדתי עם שתי רגליים שמאליות ומוח של בקר טיסה שמסרב לשחרר שליטה לטובת האגן. זה מחזיר אותי לסוף שנות השישים, לרחוב דובנוב. המרחק מביתי למועדון במתנ"ס ברחוב ביכורי העתים היה קצר, אבל הפער האידיאולוגי היה תהום. החברים במחזור נחלקו אז לשניים: אלו שהלכו לפעולות בצופים, דיברו על ערכים וחאקי ולא העלו בדעתם לפזז שלא במעגלים, ואנחנו - שבחרנו במסיבות של ערבי שישי במועדון. שם, בביכורי העתים, הכל קרה. טוויסט וצעקה, אלביס וקליף, ירדנה ועפרה. האבני...

השבוע, צפון תל אביב לא נראית כמו העיר שחגגה כאן תריסר עשורים. המתח לקראת פקיעת האולטימטום של טראמפ ביום שלישי בלילה מרחף מעל המדרכות ברמת אביב כמו עננה אלקטרונית. כולנו בוהים באותם מסכים, מנתחים את תנועות המטוסים ב-Radar24, מעלעלים באפליקציות ותוהים: אם שם, במרחק אלפי קילומטרים, תחנות הכוח יעלו באש - מה ימנע מהם להוריד לנו את השלטר כאן? אנחנו חיים בין פעימה לפעימה של שעון העצר הטראמפי. עוד יום. עוד מטס. עוד מטח. עוד בשורת איוב למשפחה של חייל. התחושה היא של המתנה בטרמינל רפאים, כשלוח הטיסות מראה רק מצב אחד: אי-ודאות. בוטל. נדחה. צומצם. כבקר טיסה לשעבר, אני מכיר את הרגע שבו הכל מודמם, אבל הפעם זו לא תקלה טכנית; זו המציאות. הטרמינל השוקק דומה רוב היום לבית עלמין. נתב"ג - פג עד להודעה חדשה. השאלה "איך נמשיך?" כבר לא נשאלת בחדרי הישיבות, אלא בסלון הביתי, מול המקלטים שהתמלאו במזרונים ובסידורי לינה בטוחה לילדים, במקום ברהיטים הישנים וציוד ישן בארגזים מאובקים שנשמרו לימים אחרים. באופן אירוני, החרדה הקיומית הזו מולידה געגוע משונה. פתאום, הקיטורים על פקקי התנועה באיילון נראים כמו ...

חבר קרוב כתב לי השבוע: "שלומי, אני באותו טרנינג מהשבעה באוקטובר, לפעמים עם כוס ויסקי ביד". אני מכיר אותו היטב. הוויסקי בטח בן 18 שנים לפחות, הטרנינג של מעצב על מבוטיק גורמה במנהטן, המעדנים בצד - מדוכן צדקיהו בשוק מחנה יהודה המקורי, והחיוך - נוגה. עברנו ביחד כמה מאות ימי מילואים במלחמות אחרות. תמיד ידענו שאפשר לקבוע ל"שש אחרי המלחמה" אצל הבולגרי בבאר שבע, כי הסבבים בסוף נגמרים, לבסוף משתחררים מהמדים ועוברים לג'ינס. אני מקבל מדי פעם תגובות על הבלוג שמזכירות לי כמה "שפר מזלי" שאני כותב על בתי קפה, אופנועים וחופי הכרך בעת מלחמה. "חיים בשמנת", כתבה לי קוראת אחת. אז זהו, שאני לא ממש אוהב שמנת. למי שלא מכיר, אני מזכיר - 35 שנים הייתי בגליל העליון. אני מכיר את האנשים ואת הבתים שנפגעים שם מדי יום. אני לא שוכח אותם לרגע למרות שבחרתי לגור ב"דובדבן" התל אביבי, אי שם בצפון העיר. מה שלא אומר שאני לא מתגעגע למצפה רמון, המקום הכי פחות מטווח במלחמה הזאת, שגם שם יש לי שורשים מהתקופה שעבדתי שם עשר שנים, בין "מפגש סקייהוק" לפונדק רמון, הרבה ל...