עונת החתונות נפתחה רשמית. ספירת העומר עוד רגע מאחורינו, והזוגות הצעירים יכולים להתחיל לספור את הצ'קים. האירוע הכי משמעותי בחייהם קורה ממש עכשיו. חתונה. הרגע שבו הבחירה הכי חשובה שלכם מקבלת חותמת רשמית, תאורה סגולה, עשן מלאכותי ושיר כניסה של עומר אדם. או שלא. ובמקרה הפחות מוצלח, נתראה בעוד כמה שנים על מדרגות הרבנות. הבחור שישב לידי בשולחן של חברי הורי הכלה סיפר שזו החתונה השישית שלהם בתוך שבועיים. בצד השני ישב זוג שחיתן את הבת ערב קודם, ומחר כבר מוזמן לאירוע נוסף. מזל טוב. לפי השיחות סביב השולחן הבנתי שקשה היום למצוא תאריך פנוי לחתונה בשנה הקרובה. הדור שנשאר בארץ, למרות הכול, עדיין רוצה להתחתן פה. למסד קשר. להקים בית. אבל אם אתם מתעקשים על אולם מסוים, גן אירועים עם עצי זית מוארים או די.ג'יי שמגיע עם המלצות מהטיקטוק, בואו נהיה ריאליים. מאי 2027 הוא התאריך הקרוב עבורכם. או קפריסין. כמי שחיתן כבר כמה ילדים, השתתף במאות אירועים, ועמד בעצמו מתחת לחופה יותר מפעם אחת, אני יכול לדווח שמדובר עדיין בערב מרגש. כולנו מגיעים יפים. עם בגדי חג. חולצות מכופתרות. נעליים שמתאימות ל...

אין מה להתלונן. אבל מאז שנפרדתי מהחברים בחיל האוויר אני נושא איתי מזכרת קטנה: טינטון קבוע באוזן. לא משהו נוראי. פשוט רעש קבוע שלא עוזב. אוושה דקה וצורמת שמלווה אותי כבר שנים, כנראה חוסמת בדרך כמה מגווני הצלילים היפים של העולם. נכות פנים־אוזנית שלא מזכה אותי בכלום, אפילו לא במקום חניה חינמי במגרש הציבורי במצפה רמון. לאחרונה שמעתי המלצה על רופא אף־אוזן־גרון ברעננה שמתמחה בדיוק בדברים כאלה, כולל בעיות שיווי משקל וטינטון. לידידה שלי הוא אפילו הצליח להעלים את הרעש לחלוטין. מאחר שנמאס לי לשמוע את הצליל הזה בכל רגע שקט, החלטתי לבדוק. מי שלא חווה טינטון אולי לא יבין את הניגוז' הזה. דמיינו אולם קונצרטים רגע לפני תחילת ההופעה. דממה מוחלטת. שיעול קטן בקצה האולם. ואז, בתוך השקט, הטינטון הפרטי שלך מתחיל לנגן. אתה כבר לא בטוח אם אלה הכינורות שהתחילו חרישית או רק הראש שלך. דווקא בהופעות רוק רועשות המצב משתפר. הרעש החיצוני ממסך את הצליל הפנימי. עם "מחלה" כזאת עדיף ללכת לשבלול לשמוע סולו תופים של דוקטור ארלה קמינסקי ולהרגיע את הרעש הפנימי באמצעות סערה חיצונית. לאורך השנים, בכל בי...

שוב אזהרת מסע מקדימה - כל המאותגרים טכנולוגית, כל מי שמאמין כי ה-AI זאת בועה חולפת בחיינו, כל מי ששינויים מאיימים על חדוות חייו - מוזמן לדפדף הלאה. מצד שני - אני מציע לכם משהו מציל חיים. חשוב. בריאותי. אתם תודו לי בענק, או תקללו שקראתם את הקטע הבא, כי אחריו מערכת היחסים שלכם עם קופת החולים שלכם תשתנה. לטובה ולבריאותכם. מצד שני אתם זוכרים כי הכותב אינו רופא... שנהיה בריאים. כל השאר, אם נשים את היד על הדופק (או על הארנק), באמת זניח. העיקר הבריאות; כי את כל השאר אפשר לקנות בכסף, ועוד מאות אמרות כנף שמאחוריהן מסתתר בעיקר פחד גדול. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת רוצה למצוא את עצמו מתנחל במסדרונות בתי החולים, לבוש בפאר האופנה האחרון, אותה פיג'מה ירוקה וחסרת חן שחושפת את גבך ומטה לכל עובר ושב. אז בואו נסכם שאנחנו נשארים בריאים. בבית. אחרי שחציתי את קו גיל השישים, מצאתי את עצמי מתראה יותר ויותר עם בוגרי בתי הספר לרפואה. זה לא שהם הפכו פתאום לנחמדים יותר, וזה בטח לא כי פיתחתי תשוקה מאוחרת לאנטומיה. זה פשוט עניין של פיקוח נפש. אם אני שואף להגיע לקו ה-120, אני מבין שצריך לתחזק את הפלטפורמ...

יום שישי בבוקר בתל אביב. העיר מתנהלת כרגיל, כאילו מישהו החליט שהמציאות תחכה בחוץ עד אחרי הקפה הראשון. בתי קפה מלאים, אנשים עומדים בתור לאספרסו כאילו זו פגישת עבודה, ולא עוד ניסיון להתעורר לחיים שנדחו למוצאי שבת. ואני יושב על מקיאטו כפול ארוך עם עצמי ומנהל דיון פנימי ברמה של קבינט מצומצם. הנושא: טיסה לחו״ל. מכובדי, מישהו מתנגד? לא משהו דרמטי. רק קפיצה קטנה לאתונה, ומשם הכול פתוח. טברנה, אוזו, דג על האש, והטלפון נשאר על השולחן הפוך כאילו גם הוא יצא לחופשה. בקטנה. כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה רגע לפני שאנחנו פותחים בטלגרם את אתרי החדשות האותנטיים של אל ג'זירה וחבריהם. אבל אז נכנס הקול השני. זה עם הטון של הודעת פיקוד העורף. הוא מזכיר לי בעדינות שאין באמת קפיצה קטנה. יש מציאות. יש דיבורים על הסלמה. יש אפשרות שהאזעקות יחזרו. יש מערכת חינוך שעלולה להיסגר מהר יותר מהחלטה להזמין עוד סיבוב קפה. ויש גם משפחה. הבת כבר לא רומזת. היא עוברת לשפה יותר ישירה: “אבא, אם קורה משהו, אתה פה, נכון?”. שאלה עם סימן שאלה שמרגישה כמו חוזה. והיא צודקת. באף קורס הכנה ללידה לא מלמדים איך מגדלים שלושה יל...

סופ"ש שמח מתחיל תמיד בשישי רגוע, על מדרכות תל אביב הישנה. דרומית לחפירות תעלת אלנבי, בואך צעירי פלורנטין דרך הבורקסים של לווינסקי. אני מדבר על האזור שבו אין ווייב, יש היסטוריה, תרבות של עסקים משפחתיים שלא הולכים לשום מקום - סביב לוינסקי-הרצל, אחרי שסגרנו עניינים בשוק בצלאל.  אנחנו מחנים את הקטנוע ברחוב זבולון - כמובן, במקום שמותר לקטנועים ולא על המדרכה, כי אנחנו מכבדים את החוקים של תל אביב הישנה - ונופלים לתוך המיקרו-קוסמוס של חנויות כלי הבית שם. זה אוסף של כל הדברים הכי לא עכשוויים בעולם, שמאיזושהי סיבה מרגישים הכי נכון. חנויות בסגנון מנדטורי, דרך צעצועי פלסטיק שמתכלים תוך חודש, ארגזי פחיות ספריי 'שלג' שמחכים לפורים הבא או הפוגרום הבא בפתח תיקווה, ועד אותם כוכים עמוסים מנורות אקלקטיות רטרו. זה עסק משפחתי של פעם, וזו בדיוק המהות של האזור. הכי מגניב זה שאתה מגלה שבמאה שקלים אפשר להחזיר את הנעורים לסיר לחץ שקיבלת בירושה מסבתא. יושב שם מומחה אמיתי שמחליף גומיית איטום ומבטיח שהחמין יחזור לטעם של פעם, וזו לא הבטחה ריקה. מי חשב שבעידן של אמזון וקניות אונליין, מישהו עדיין מתעסק ב...