רוגלך

רוצה לאכול אותם עכשיו, חמים ומפתים ערומים על המדף, מוגשים במלוא הדרם ומונחים מול העיניים, רק להושיט את היד ולנגוס.

רוגלך. טריים מהתנור, ריחניים, מפיצים ניחוח משכר שמפעיל לנו את הדמיון, הבלוטות ככר עוברות על ריק, הרבה לפני הנגיסה הראשונה, שלא בטוח כלל כי תהיה. רואה אתכם יוצאים מהתנור, מסודרים על המגש בשורות, מעוטרים בשוקולד כמו בתלבושת אחידה ומצפים להיקטף ולהיחטף בידי מי שרק יעז. מביט בכם באלכסון, קצת נרתע היום בגלל שנת הלידה שלי.

עסקת המאה שכולנו עוברים כל בוקר לפני העלייה במעלית לעוד יום במשרד – קפה ומאפה, עסקה שהובאה לעולם רק בזכות מאפה השמרים הערמומי, שתמורת עוד 3 שקלים מזנק לתחתית כוס הקפה והופך את הבוקר שלי למשהו אחר. עסקה מתוקה. עסקת חיינו. 5 פעמים בשבוע, 250 פעמים בשנה, לפחות 400 קלוריות לרוגלה בודד – וזה תורם לנו בשנה עוד עשרת אלפים קלוריות ריקות טעימות אך מיותרות, שזה מקביל לתוספת של עשרה קילו. אני מעדיף כבר למות מאשר לסחוב את המשקולת הזאת כל יום...

פעם לא הייתה לי בעיה עם זה; לוקח ואוכל, ביס אחד יותר מדי. היום זה כבר אחרת, אנשים לא רואים בעין יפה את תאוותי לרוגלך, כך שלא נותר לי אלא להביט איך הצעירים האלה עוברים וחוטפים אתכם מהמדף ולא נותר לי אלא לקנא ולהיזכר בימים אחרים. כשיחסי עם הקלוריות הריקות היו מלאים בתוכן וטעם.

רוגלך שוקולד, ממולאים, בצקיים, כהים וגם בהירים, קצרים וארוכים, חמימים ופושרים, רוגלך מכל הגוונים והטעמים. מה זה חשוב איזה, לכל סוג יש יחוד וטעם משכר, שהרי נועדנו מראש להיפגש, הבצקיה המתוקה הזאת ואני.

משהו מפתה, בעל ציפוי חלקלק, דמוי משי, בציפוי נפצוצי פריר וטעים שמזמין נגיסה כאן ועכשיו לפני ולמרות כולם. כאילו קיימים לרגע רק אני ואת. הערגלית האפויה והחביבה שלי. נדמיין שאין אף אחד מלבדנו בחנות, קליק מהיר שעושה את כל העסק מפנטזיה מתמשכת לסיפוק תשוקה מיידי. מפגש בזק, הושטת יד לערימת הרוגלך, מבט מצועף אחרון לפני הנגיסה. ו....

הלו, תתעורר. לא קפה ומאפה, לא 4+1, לא רוגלה ולא עוגיית שמרים אחרת. העסקה הכי טובה עד הודעה חדשה תהיה להזמין בקבוק סודה, להשאיר את עידן הבייקרי לדור המילנזים, ולהמשיך לפנטז על סלט ישראלי...