הילדה הגאונה שלנו

 

לא תמיד אנחנו גאים במה שהילדים שלנו עושים. בדרך כלל אנחנו לא ממש מבינים מה הם עושים ובטח שלא ברור לנו על מה משלמים להם משכורות כל כך יפות, מתבלבלים בהבנת הגדרת תפקיד שמסתיימת במונחים לועזיים עם קיצורים וראשי תיבות שלא מעולם המושגים שלנו, ההורים. 

אצלי למשל, אני ממש גאה שהבת שלי עובדת בחברת וויקס. אתם יודעים חברה ישראלית העוזרת ללקוחות שלה להקים עצמאית אתרי אינטרנט. אז פעם הבנתי שהיא עובדת במחלקה משפטית שלהם ועושה שם -  זהו. בנקודה הזאת איבדתי אותה. היא ממש יודעת מה היא עושה. היא ממש משתדלת להסביר לי את זה. ולי אין מושג מה זה אופריישן במשפטים. מה גם שלמיטב זכרוני הילדה בכלל לא למדה משפטים, והמשפטים היחידים שהיא מצטיינת בהם היו - ״אבא, לא בא לי! ותפסיק להציק לי עם השאלות שלך.״ כלומר, זאת התקשורת הכי אוהבת שלנו בתחום התעסוקתי שלה. אז כשהחברים שלי שואלים אותי מה הילדה עושה, אני ממציא משהו. סמנכ"לית במוסד לעניינים מיוחדים וכדומה.

אז כשאחותה הצעירה הודיעה לי שהיא טסה לאי שם, אפילו לא שאלתי למה. כלומר היה לי ברור שהיא נוסעת לעשות רי-סטארט בארץ זרה כי לא כיף לה בארץ, אבל לכולנו היה ברור - אם היא לא מאושרת פה, אם היא הבינה שבמרוץ למיליון היא לא ממש במקום הראשון; אם ב"מסלול העבדות" פה, זה צפוף ועצוב ומשפיל בסוף החודש להבין שרצת בכל הכוח רק כדי למצוא עצמך עוד יותר נמוך וחסר סיכוי אחרי הרבה זיעה ועבודה קשה; אז אין פה שום "למה את עוזבת", אלא,  איך אני יכול לעזור לך עם האריזה ואיזה אלבומי תמונות את רוצה לקחת איתך בדרכך החדשה.

אז על האי הקריבי שעליו התמקמה הילדה הגאונה שלנו אין הצגות תיאטרון. לאר-קפה אין שם סניפים, אין לה גם כל סיבה להחזיק בארון שמלת מיני שחורה, וההתלבטות היחידה בבוקר היא איזה בגד ים בא לך ללבוש היום. כי כל יום הולכים לים לגלוש על גלים. 

על האי הזה לא עושים טסט פעם בשנה למכונית.. על האי הזה אין בכלל מכוניות. במקרה הטוב נעים על קטנוע או לצד חמור, כמובן 4X4,  מעשרות החמורים המסתובבים חופשי על האי. אם אתה מתוחכם, עוגנת לך ליד הבית סירת מנוע קטנה איתה אפשר להקיף את האי בשעה או לעגון ליד הגלים הכי נוחים לגלישה באותו בוקר.

הבת הגאונה שלנו, מומחית בטיפולים טבעיים לגוף ולנפש; כשבא לה לעבוד קצת, היא מוצאת כמה תיירים משועממים במלונות של הביוקר; עבודה קלה שעוזרת לה לכסות את ההוצאות הקטנות שיש בגן העדן הזה. 

קוקוס ובננות יש חופשי על העצים. את הדגים החתן שלי מביא מהים עם חיוך כל בוקר. ביצי חופש אורגניות מונחות על מפתן הבית שבנו בעצמם על שפת האוקיאנוס, והכי חשוב - הם לא ממתעוררים כל בוקר בתחושה - עצרו את העולם, אני רוצה לרדת!

פוליטיקה אין שם עדיין. גם שוטרים אין על האי.  מספרים שפעם היו שם כמה טיפוסים לא נחמדים. התושבים הסבירו להם שעדיף כי יעלו על המעבורת וייעלמו מהאי. אין שם מנעולים על הדלתות. ראשית כי אין באמת מה לגנוב שם, התושבים מאושרים שם בלי טלוויזיה 80 אינץ' בחדר השינה; וכנראה הגנב האחרון  פשט את הרגל שם מחוסר עבודה.
הבת שלי לא עומדת בסופי שבוע עם הדגל על הגשר. עם החינוך הציוני לא הצלחתי אצלה. מודה. אשמתי. לעומת זאת, עם השאיפה לאושר אישי כנראה שהילדה עברה את הסמסטר בהצטיינות. 
אז ילדונת אהובה - תשמרי על עצמך באי-שם הקריבי. תזכרי שאיכילוב לא נמצא בטווח פינוי מיידי, גם החברים שלי מ-669 לא יגיעו אליך כל כך מהר, והעיקר - שימי הרבה קרם הגנה בשמש הטרופית. יש גבול כמה את יכולה להשתזף על הגלים ולהפוך למעדן שוקולד עם חיוך מדהים שאי אפשר לקבל באף סטארט-אפ מצליח בעמק הסיליקון בהרצליה.