אצלנו בשכונה אתה לא יכול להיות אח"מ. כולם vip.
בבית הקפה השכונתי שלנו, הממוקם מתחת לבית בו גרו בכיף סוניה ושמעון פרס, ברחוב בו עישנו בדירת הגג שלהם לאה ויצחק רבין, כשמולי בקפה יושב השר לשעבר עוזי ברעם לקפה עם חבר, ברעם שכיהן כשר בממשלות פרס ורבין ; בשולחן לידי יושבת שרת החינוךוהתרבות מהליכוד לשעבר, פעמיים ביום לפחות אנחנו רואים את שר המשפטים לשעבר הגר בשכנות אשר צועד יד ביד עם אשתו; גם ראש האופוזיציה עוצר פה עם שומר ראשו ועומד בתור כמו כולם לקבל את הפיצה שהזמין לקחת הביתה בהפסקת הצהרים שלו; אשתו נפגשת פה עם חברותיה לקפה; לפעמים מבקר אותנו גם איל ברקוביץ או נשות החדשות של ערוץ קשת - אז קצת קשה לקבל אצלנו בקפה יחס מיוחד. כולנו vip.
סוג של מגה בית קפה שכונתי, מאספרסו על הבר, דרך פיצות ומאפים עד לבר קוקטיילים, בלי מלצרים. רק אפליקציות ומסרונים. מקום מפגש קולני. בבוקר ילדונים משועממים ללא מסגרת ובערב נוער שחורג מהמסגרת ונרגע רק עם משולשי פיצה.
בין לבין, בקפה הרבה פגישות עסקיות על כלום, דייטים ראשוניים בהם מכירים רק איך הבחור ממתיק את הקפה וכמה טיפ הוא משאיר - כל השאר הרי מראית עין ודאווין, שולחנות עמוסי ניירת עם עורכי דין שנפגשים להחתים את הצדדים, וצדדים שבאים לריב בשקט לפני שהולכים לעורך דין לנסח את הפרידה הצפויה; לקוחות בג'ינס כהה וטריקו שחור המוכרים לי מעמודי הכלכלה כמצליחי על, שנפגשים שם עם הילדים לסנדוויץ' בוקר סמלי; גימלאים במצבי בריאות שונים, מעליצות בוקר מוגזמת ועד דכאון טרום הצ'יפרלקס של הצהרים, אימהות מניקות בחופשת לידה וסבתא תורנית שלקחה את היולדת הטריה לקפה ראשון אחרי תשעה ירחי הריון מתישים.
ברקע מתנגן פליי-ליסט בחצי כוח. לא באלימות באסים כמו בבר. לא רגוע כמו במעלית. בעמימות המתבקשת לעגל את השתיקות הממושכות כשמחכים לקפה או להשראה לנושא אקטואלי שיתאים לנסיבות.
בילוי שכונתי שאותי מרגיע בימי המלחמה. המקום נפתח בתקופת הקורונה, חרק שיניים ושרד. מהימים ההם אני מכיר שם את המוזיקה בבוקר, מהימים בהם הייתי שם כמעט לבדי, מוריד המסיכה מהפנים, לוגם את "המקיאטו הכפול הארוך עם מעט קצף בבקשה", ויוצא לעוד יום עם מסיכה בצעדות המוגבלות שלנו במגבלות סגרי הקורונה.
קפה, חזיתית למדרכה, עם קירות זכוכית. ממש לא מרחב מוגן. בהינתן האזעקה, כולם ממהרים לתפוס מחסה באולפן הקלטות תת קרקעי סמוך - והקבועים מחכים מעט, ונכנסים למטבח האחורי עם יתר העובדים, מתחבאים מאחורי קיר מקררים חסונים שיעצרו כל רסיס אם חס וחלילה יקפוץ לקפה.
בבית הקפה "שלי" לא מקבלים פרוטקציה. לא שומרים שולחנות למיוחסים וגם בפרלמנט הבוקר של וותיקי השכונה יש "חניך תורן"שמגיע כמה דקות קודם לארגן מראש את ששת הכיסאות לקבועים.
אם תהיתם לאן אני מגויס מאז 7 באוקטובר – לא בכיתת הכוננות שכונתית או בקטיף עגבניות ולא בשינוע מנות חמות לאי שם. אני בקביעות מבלה ב"קפה שלי", שם האח"מים היחידים הם מי שנכנסים על מדי ב' עם רובה תלוי על שכמם, מזמינים קפה מקצועי אחרון לפני שהם חוזרים ליחידה. לשתות קפה נוסח גולני בכיכר פלסטין.
תגובות