יש לי חבר חדש. שמו אבי. פעם בשבוע יש לנו דייט. רק הוא ואני. מדברים על הכול ועל לא כלום. מה יהיה, והרבה על מה שהיה אתו בימים ניידים יותר. נזכרים בפעם, כשהוא היה מה שהיה, ואני בעיקר מקשיב, כי אבי ותיק ממני בלמעלה מעשרים שנה. רספקט!
אבי עבר לגור בשכונתנו לאחרונה, ועל סדר יומו בעיקר התמודדות עם בריאותו. 93 שנים אינן מסע של מה בכך. תואר שלישי במדעים, קריירה חובקת עולם ועכשיו הוא יושב רוב היום על כיסא גלגלים, מוקף ברצף של מטפלים שמגיעים אליו הביתה, עוסק בתחזוקת הגוף המקרטע, כאשר על הקונצרט הסיעודי הזה מנצחת בתו המסורה שעסוקה במשרה מלאה בתמיכה בהוריה הקשישים, והפגישה שלי עם אבי אולי היא ה-"הפי האוור" השבועית שלו. לפחות שלי.
מגש התרופות היומי של אבי - מכיל יותר מכל ארון התרופות הבייתי שלי. האירוע המוחי שעבר אולי פגע בניידותו, אך הבחור חריף, עם חוש הומור, וממש כיף לי להיפגש אתו. אז למטקות בחוף הצוק הוא לא מתאים, וויסקי הוא כבר לא ישתה איתי, גם על סקי ביחד נוותר, אך הבחור בוגר חיל האוויר הישראלי בשנותיו הראשונות ומלא זיכרונות צלולים מהימים ההם שמאוד מעניינים אותי. רק שקצב הדיבור שלו אולי איטי. אבל לאן אני ממהר?
את אבי פגשתי במסגרת פרויקט "חיבורים" של עיריית תל אביב. תכנית "חיבורים" שמחברת בין אזרחים ותיקים לתושבים באזור מגוריהם, באמצעות ביקורי בית ושיחות טלפון, במטרה להפחית את תחושת הבדידות. התוכנית פועלת כבר למעלה משש שנים בעיר וכיום פועלים בה כ-170 מתנדבים. התוכנית פועלת במרכז וצפון העיר ומנוהלת ע"י מנהל השירותים החברתיים של עיריית תל אביב-יפו. המעוניינים יכולים להירשם לתוכנית דרך אתר עיריית תל אביב-יפו.
לי ההתנדבות הזאת התאימה בהחלט. פגשתי שכן חביב, העובדת הסוציאלית שהכירה בייננו, שידכה לי את אבי שגר במרחק הליכה מבייתי, ואנחנו נפגשים מדי שבוע.
החברותא, זאת התרופה הכי טובה כנגד התדרדרות הכושר השכלי שלנו. לא רק קשישים. הרבה קודם. עיזבו תשבצים, סודוקו , לימוד שפה חדשה או נגינה על פסנתר, עדיף להיפגש עם חברים. לדבר. לצחוק. להפעיל את כל החושים, בחברותא עם החבר'ה שנשארו לכם. זהו הסוד לאריכות ימים צלולה.
זאת לא המצאה ישראלית, זאת מציאות ישראלית. קראתי כי פרופסור משה בר, מומחה גדול לחקר המח הבין בעצמו אחרי שנים רבות של מגורים בארה"ב - כי אם לא יחזור לקרבה ממשית עם חבריו ומשפחתו , תפקודו הקוגניטיבי ייפגע. הפרופסור ארז את המזוודות וחזר לחיות בישראל. חייבים לחזק את הקשרים החברתיים עם כל מי שלא ממש סבלתם בתיכון או בצופים, להיכנס לקבוצות הוואטסאפ המעצבנות של השכונה, לחייך לשכנים במעלית גם כשאין לך מושג באיזה קומה הם גרים או מה שמם, ולהרבות בפעילות מחוץ לכורסת הטלוויזיה הנוחה עליה אנחנו קורסים בדיכאון מזרח תיכוני כל ערב באפיסת אנרגיות ודימנסיה חלקית שנותנת בנו אותותיה כי יום מחדש.
לדברי הפרופסור - מבוגרים הנוטים להסתגר בביתם - מאבדים הזיכרון בקצב גבוה יותר. לדבריו - אנחנו שוכחים לפעמים שהאדם הוא חיה חברתית ויחסים וקשרים עם בני אדם אחרים חשובים לא רק כדי להעביר את הזמן בנעימים, אלא גם כגירוי למוח וככלי לשיפור הזיכרון.
השבוע מצאתי כי יש לי למעלה משלושת אלפים אנשים ברשימת "אנשי הקשר שלי". החלטתי שצריך לכנס קבוצת בוקר של תריסר חברים נבחרים לטיפול קבוצתי בדחיית השיטיון על ידי צ'יזבטים ושיחות במקום לקרוא בפעם המאה עוד פרשנות וואטסאפית מתוחכמת אך ממש לא מקורית. מסקרנות התחלתי לעלעל ברשומות, וראה איזה פלא - את רובם אני כבר לא זוכר, היו מעט כפולים שנמחקו, והיו מספר משמעותי של חברים שהיו. ואינם עוד. תנצב"ה.
יאללה, אני כבר מצאתי לי "חבר וותיק" בשכונה, ואתם?
תגובות