בגיל שבעים אני יכול להגיד לכם משהו על
פקקים. אסון אורבני למי שנוהג. שימחה לאיד למי שעוקף אותם בזהירות עם אופניו
וקטנועו.
את הקטנוע הראשון שלי קיבלתי ליומולדת גיל 16. טוסטוס חצי כוח סוס שבעיקר היה סמל סטטוס
בעתיכון עירוני א' ועשה את העבודה בלי קשר לפקקים.
בשנות השמונים כשהתחתנתי והבנתי שאני חייב
דרך יעילה להגיע מגבעת שמואל למשרד ברחוב דיזנגוף הוספתי לחניה עוד כלי רכב –
אופנוע גרמני מרשים. בשעזרתו התניידתי ללא בעיה בין פקקי התנועה. מאז החלפתי שבעה
קטנועים, והאחרון שביניהם עדיין משרת אותי בכיף בגודש התל אביבי.
השבוע, כשקראתי על המכרז להפעלת אגרות
הגודש, חייכתי לעצמי. 1.3 מיליארד שקל בשנה יגבו מהנהגים. אני, על הקטנוע שלי,
אמשיך לזגזג בזהירות בין המכוניות התקועות, כמו שאני עושה כבר עשרות שנים.
כולם מדברים על האגרה, אבל אף אחד לא
מדבר על איך העיר תיראה כשכולם יתחילו "לעקוף" את שעות התשלום. כבר
עכשיו אני רואה את הסימנים - חברות הובלות או קבלני פינוי אשפה מתכננות להעביר את
המשאיות שלהן לשעות הלילה. נהדר. במקום פקקים בבוקר נקבל משאיות מרעישות בחצות.
ואני כבר יכול לדמיין את הרעש.
אבל יש בעיה אחת שהקטנוע לא פותר.
"אבא, אתה לא מעלה את הנכדים על הקטנוע," הבת שלי מזהירה בכל פעם שאני
מציע לקחת את הנכדים גלידה או לחוף הים. ואני מבין אותה, באמת. אבל משהו בלב נצבט
כשאני נזכר איך פעם, כשהיא עצמה הייתה קטנה, היינו דוהרים יחד על ה-BMW650
הישן שלי בשישי בבוקר. היום זה כבר לא מקובל.
ומה שעוד אף אחד לא חושב עליו -
המדרכות. כן, המדרכות. כי ברור שהאגרה תדחוף אלפי אנשים לעבור לקטנועים ואופניים.
נהדר! אבל איפה יחנו כל כלי הרכב הדו-גלגליים האלה? על המדרכות כמובן. אני כבר
רואה את זה - קשישים עם הליכונים מנסים לתמרן בין אופניים חשמליים וקטנועים שחונים
בכל פינה. דווקא אני, עם הקטנוע, תמיד מצאתי איזו פינה חוקית, אבל מה יקרה כשכולם
יעברו לשני גלגלים?
בנוסף - כל אלה שחייבים להגיע למרכז בשעות העומס ישאפו
לשנות את זמני העבודה שלהם. המזכירה תתחיל לעבוד מהצהרים, כשהאגרה יורדת. הרופא
מתכנן לפתוח המרפאה בערב. בשנת 2030 העיר תתחיל להתהפך - העשירים ישלמו וייסעו
בבוקר, וכל השאר? יסתובבו בשעות מוזרות, יחפשו דרכים לחמוק מהתשלום.
זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים
שבהם יכולת לחצות את העיר בעשר דקות? היום, כשאני מביט מהקטנוע על הנהגים הכלואים
במכוניותיהם, כולל הבת שלי עם הילדים מאחור בכיסאות הבטיחות, אני רואה את השינוי
שעוברת העיר שלי.
לפני שבוע, בדרך לקפה עם חבר ברחוב דיזנגוף, ראיתי אישה צעירה במכונית יוקרה
תקועה בפקק. לידה, על קטנוע ישן, חלף קשיש עם סל קניות. "הנה העתיד וההווה
נפגשים", חשבתי לעצמי. אולי האגרה החדשה תגרום ליותר אנשים להבין מה שאנחנו,
רוכבי הדו-גלגלי, יודעים כבר שנים - שבתל אביב, שתי גלגלים שווים יותר מארבע. חוץ
מכשיש נכדים קטנים, כמובן.
האגרה החדשה? נראה היום כי היא תשנה את
העיר הרבה יותר ממה שכולם חושבים. לא רק את התנועה, אלא את כל אורח החיים. את
השעות שאנשים עובדים, את איך שהם מתניידים, את איך שהם חיים. ואולי זו בדיוק הבעיה
- מנסים לפתור בעיה אחת, ויוצרים עשר חדשות.
בגילי, אני כבר לא אשנה את ההרגלים שלי. אמשיך עם הקטנוע, אמשיך לפנטז על טיולים אורבנים עם הנכדים, אמשיך לראות איך העיר משתנה. אבל לפעמים אני תוהה - האם מישהו באמת חשב על איך החיים כאן יראו אחרי שכל השינויים האלה יכנסו לתוקף? כי מהניסיון שלי, השאלה היא לא כמה תעלה האגרה, אלא כמה יעלה לנו המחיר החברתי שנשלם עליה.
תגובות