במסעדות המקומיות של אומבריה, המחוז המארח במגף האיטלקי, כמעט ולא תמצאו סלט. כלומר, ברור שיש להם. רק שזה לא כתוב בתפריט וצריך רק לבקש. כמונו.
במסעדות לתיירים, עם תפריטים מתורגמים בחלקם לאנגלית, יש רמזים לסלט עלים או סלט מעורב, אבל לא במבחר או בכמות המקובלת אצלנו. והאיטלקים? כמונו, הם מעדיפים להשתמש באפליקציות תרגום, אנגלית לחלק מהם היא שפה זרה, ובעיקר הם מעבירים את המסר: "אחי, באמא שלך, עזוב אותי, תאכל עוד מנת פסטה ושחרר".
המלכודת התיירותית הקלאסית הן מנות עם תוספת כמהין. סטייק פילה, עם כמהין. פאסטה עם כמהין. חביתה עם כמהין. בקיצור - כמהין עם כל מנה זאת הזדמנות להגדיל את המחיר כמובן. אני אגב לא ממש מצליח לזהות את טעם הכמהין אותו מגרד בטקסיות רבה המלצר מעל לצלחת ובעיקר מפזר על המפה רסיסי פטריה שחורה חסרת טעם.
נסענו להנות. נכון? הזמנו בכל מקום לינה עם ארוחת בוקר כמובן. ארוחת בוקר איטלקית היא דבר מגעיל. בלי שום קשר למה שתקבלו במלון ישראלי או אירופאי. קפה עם עוגה. כמה פרוסות נקניק על לחם חסר טעם. בלי ירק. בחלק מהמקומות הציעו יוגורט. ואספרסו או קפוצ'ינו. וזהו. תשכחו מחביתה, פנקייק, נקניקיה עם שעועית או חומוס עם פול. באיטליה כמו באיטליה. מתעוררים מאוחר ואת המנות הטעימות שומרים לערב.
לחם טעים? אין באיטליה. יוק. מי שהמציאו את הפיצות והפאסטה לא השכילו להגיע לרמת הלחמים בתל אביב. רק כשאתה נמצא בעיר זרה כמו אורבייטו או פרוג'ה, אתה מתחיל להתגעגע למבחר הלחמים שיש לנו בארץ.
עוד לפני שהמראנו, חבר טוב הזהיר אותי: "אומבריה זה ממש מצ'עמם". המשחק המקדים האיטלקי לפני הסעודה המסורתית בערב, מתחיל כשאתה מנסה לצאת מהאוטו השכור בלי לקבל קנס על חניה במקום שמור למקומיים.
אחרי נהיגה מאתגרת בכבישים צרים, אתה מגיע לעיירה עתיקה נוספת עם פאזל חניה, כבישים ברוחב אגן של שני חמורים, ופקחי תנועה שעסוקים כל היום בכתיבת דוחות.
בנוסף, התחכום האירופאי, המכונה לתשלום דמי חניה באשראי, שלא עובדת ואפליקציית פנגו שטרם הגיעה לפה. כנראה צריך דרכון אירופאי עם ייחוס ללואי ה-14 כדי להצליח להירשם לאפליקציית חניה מקומית, כי שבוע של ניסיונות שלי הסתיים בלי הצלחה.
נניח שמישהו עוזר לך לעבור את השלב הזה, שלב בו ראיתי אפילו תיירים איטלקים נבוכים ומרימים ידיים. בסוף מגיעים לכיכר העיר, עם קתדרלה ענקית, מוזיאון היסטורי משעמם, פיצרייה מומלצת וגלידרייה. חצי שעה, ומיצית. עכשיו צריך למצוא את המסעדה, שזה רגע השיא היומי בטיול, עד למסעדה הבאה בעיירה הבאה. אם רק תצליח למצוא חניה. ממש העתק/הדבק. העיירות והחוויות חוזרות על עצמן.
ב. המליצה לנו להעדיף את הכבישים הצדדיים על פני האוטוסטרדות כדי ליהנות מהנוף הירוק, מהכרמים ועצי הזית. חוויה שמתנגשת עם התחביב המקומי לאתגר נהגים עם מגבלות מהירות משתנות. 30 קמ"ש ליד כל בית בודד, האצה ל-50 קמ"ש, נסיקה ל-90 קמ"ש ושוב בלימה ל-30, התמודדות מתמשכת עם מצלמות מהירות שמפרנסות את כלכלת הכפריים.
אומבריה וטוסקנה הן מחוזות היינות הקלים, אהובי מליצת ארומת היין והחמצמצות הנעימה של בציר 2023. תדריך לפני לגימה ראשונה, תוך הסנפת פקק השעם של יין במאות אירו, הוא חוויה בפני עצמה בסיורי היקבים המודרכים.
פגשנו את אנשי המגף בחוות חקלאיות שהוסבו לאירוח. איכרים שהאנגלית אינה הצד החזק שלהם, אך הם מחייכים ולא מבינים למה אני מתקשה לשכוח את מנעמי המלון העירוני ולהתרגל למזרן הגומאוויר הכפרי שלהם. חוואים מודרניים שמגדלים סוסים ומארחים תיירים. או סוסים וחמורים כמונו. שטסנו לחופשה בזמנים שכאלה כשגם באומבריה בין הכמהין והקתדרלות הזכירו לנו את עזה עם גרפיטי על הקיר והאפליקציה של פיקוד העורף שמזמזמת לנו גם פה בכל אירוע. שומרת אותנו מחוברים למציאות.
השילוב של הבשורות הקשות מהארץ, הנופים והטעמים של אומבריה, עם דוכני ההסתה למען עזה בלב אירופה הקלאסית וצילצול ישומון פיקוד העורף עם התרעת כלי טיס בלתי מזוהה בלב המדינה - עבורי זה כמו לאכול כמהין בפיתה. שילוב לא לעניין ולא בזמן. אומבריה יכלה לחכות לנו.
תגובות