אני לא איש של בתי קברות. מעולם לא הייתי. שני הנאומים הכי קשים שנשאתי בימי חיי היו שם, בלוויות של ההורים שלי. מאז, אני פוקד את הקברים פעם בשנה, ביום האזכרה, אבל חושב עליהם בכל יום. ביחוד בימי הרולטה האיראנית, כשאף אחד לא באמת יודע מתי יבוא יומו.
הגעגוע למי שכבר לא איתנו, זאת תעוקה שלא באמת עוברת עם הזמן. כל אחד מנהל את האבל שלו אחרת. יש כאלה שמגיעים לקבר עם זר פרחים טרי מדי שבוע, לאחרים יש געגוע קבוע. יש מי שצריך את השיחה החד צדדית הזו מול האבן כדי לפרוק את המטען של אותו שבוע, ויש מי שמנציח בן משפחה צעיר בצעדות מסביב לשכונה או בריצות מרתון, במלגות או באירועים קהילתיים. האבל הוא טביעת אצבע אישית, ואין בו חוקים.
חבר שלי החליט לקחת את הטכנולוגיה צעד אחד קדימה. הוא פיתח נר אלקטרוני שמתחבר למצבה בקלות. כזה שאפשר להדליק מרחוק, מהספה בסלון או אפילו מביקור אצל הנכדות במיאמי ובקולומביה. זה נר זיכרון מופעל סוללות, פטנט שמתואם עם הנהלות בתי העלמין, שמודבק למצבה ולא ניתן לגניבה כי הוא "מדבר" רק עם האפליקציה של מי שרכש אותו.
ההורים שלי, שיושבים עכשיו על ענן מעל בתי העלמין ירקון וקריית שאול, בטח היו מחייכים מהיעילות. עכשיו, על הקבר של אמא מחובר הנר הזה. כשאני מדליק אותו מהטלפון, אני מרגיש שאני שולח להם סימן קטן; מסר שלמרות המרחק והשנים, הם עדיין חסרים לי.
הבנתי מהחבר שבקרוב הנרות האלה יתחילו להופיע גם באנדרטאות ובבתי עלמין צבאיים. אז אם תעברו בלילה ליד "יד לבנים" או בתי העלמין ותראו נקודות אור קטנות מנצנצות בחשיכה, אל תתפלאו. אלו האורות שלנו, של הורינו החסרים וגם זכר לגיבורים שנפלו צעירים במסע הציוני הארוך של כולנו.
למי שמתעניין בפרטים הטכניים או בנר שכזה: candlink.co.il
---
לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org
תגובות