דילוג לתוכן הראשי

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

 

 

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה.

 

ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה.

את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות.

תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע "עטור מצחך זהב שחור" נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - נָשִׁים שֶׁרָאוּנִי, עָלַי הִצְבִּיעוּ: הִנֵּה מְאֹהָב בְּאֵשֶת רֵעֵהוּ. עיר קטנה, ולא היו בה הרבה סודות.

בביתו של שלונסקי, ברחוב גורדון 40, שמענו על ארבע אהבות גדולות: לוסיה, שחקנית שעזבה אותו; מירה, אשת-איש שממנה נולדה לו בת; המשוררת דורה טייטלבוים; ולבסוף צילה שמיר. את הרכילות קיבלנו מהמדריכה בחיוך, בעמידה על המדרכה מול הבית.

ברחוב גורדון 36 עצרנו מול ביתה של חנה רובינא, ששמרה על רומן מתוקשר עם אלכסנדר פן – הוא בן 25, היא בת 40, והם הורים לאילנה רובינא. פן נודע כשובר לבבות והיה נשוי פעמיים, אך לא עם רובינא שנשארה "האהבה הגדולה".

מתחת לביתה של יפה ירקוני שמענו על בעלה הראשון ואהבת חייה, יוסי גוסטין, שנהרג באיטליה במלחמת העולם השנייה.

הסיור הסתיים בביתם של נוסיה וסשה ארגוב - חריגים בנוף הבוהמה. חרף הצלחתו הגדולה של סשה, הם חיו זוגיות יציבה ואוהבת, גידלו שני ילדים, והוא הקפיד לעבוד מדי יום בפקידות בנקאית עד ארבע. בערבים הלחין והופיע בקיבוצים - חיים כפולים בצניעות מעוררת הערכה.

על בתים רבים בשכונת גורדון-פרישמן-פרוג נראו שלטים המכבדים את הדיירים לשעבר - שחקני "הבימה" ואנשי תיאטרון. הוותיקים עוד זוכרים איך מדי ערב, בשעה שש, היה עוצר מיניבוס בפינת הרחוב, מצפצף, והשחקנים ירדו מבתיהם ונוסעים לתיאטרון.

היה לנו ערב רומנטי שבסופו רק חיפשנו את הבר השכונתי הממוזג. לצערנו את כסית סגרו מזמן (ואני מעולם לא ישבתי שם עם חצ'קל אלא כתינוק בעגלה עם הורי). הבר שמצאנו היה מלא על אפס מקום. הסתפקנו בשולחן על המדרכה עם מאוורר מעליו שהצליח למקד אותנו בעיקר. האהבה.


ד"ר אביבית שוויקי-מתניה -  מדריכת טיולים מזה 40 שנים. בשנים האחרונות מתמקדת בסיורי נישה אורבניים, בעיקר בתל אביב וירושלים, סיורי עומק בהם אירועים היסטוריים משולבים בדמויות מפתח מתחומים שונים. בנוסף  מרצה בעיקר בנושאים הקשורים לנשים ומגדר בתנ"ך, נושא אותו חקרה בלימודי תואר שלישי.


 





 

תגובות

אודי מנור אמר/ה…
מצ'עמם... סתם. אחלה דיווח על סיור שגם אם ישלמו לי לא אצטרף אליו... כי אין כמו תל אביב, עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, לדימונה ולדגניה
אודי מנור אמר/ה…
ולחיפה (ולניצנים!!)

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...