פעמיים היינו רשומים השנה לשבוע חופשת סקי בקלאב מד בפסגות האלפים. הלכנו על הכי גבוה שאפשר, עם שלג טבעי ושמש של סוף עונה, מהסוג שגורם לך להרגיש שגם בגיל 72 העולם עדיין מחכה שתכבוש אותו בסלאלום אלגנטי. המועד הראשון נגוז שבוע אחרי מותו של חמינאי האב. "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...", כתבו לנו הצרפתים בנימוס מקפיא. החופשה בוטלה, השלג נמס בפריז, ואנחנו הסתפקנו בסיפורי סקי ישנים בממ"ק, מעלים זיכרונות משנה שעברה בזמן שהאפליקציה בכיס מעדכנת על "פוליגון 102".
שלשום קיבלנו שוב את ההודעה המוכרת מקלאב מד - "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...". אז מה נשתנה? מסתבר ששום דבר, חוץ מהתאריך והיכולת שלנו להמציא תירוצים חדשים לאכזבה.
תודה חברים בצרפת, אני באמת בטוח כי עשיתם מעל ומעבר בכדי שנוכל לגלוש גם השנה על מדרונות האלפים, אך שוויין - שאלו יהיו נזקי המלחמה שלנו. פרופורציות. זה המצרך הכי יקר בשוק בשלב הזה של מלחמת ההתשה האזרחית הזאת. כשהעורף סופג, כשאנשים מאבדים את חייהם ואת ביתם, כשמכוניות עולות באש בשכונה והזוגיות נשחקת בין קירות הממ"ד, ביטול חופשה הוא הערת שוליים בסיפור גדול וכואב הרבה יותר. חיילים נפגעים בחזית, הזגגים חוגגים על חלונות הראווה המנופצים בתל אביב וכולנו בוכים. אז מה זה כבר ביטול חופשה? מה גם שהקלאב החזיר לנו את כל הכסף (חופשה ממש לא זולה, אבל שווה כל אירו) וקבענו איתם כבר שבשנה הבאה נתראה בריקודים במועדון "פולי דוס" על המדרונות השמחים.
שישי בבוקר עכשיו. העיר מכווצת בין השמיכות, מנסה לסחוט עוד כמה דקות של שקט מדומה. תל אביב בהמתנה למטח הבא, לדריכות הבאה, לשינוי הבא בקווי הפוליגון. אנחנו כאן, על הקרקע, מחליפים את המגלשיים בנעלי בית ואת האלפים באיילון. אולי החירות שלנו השנה לא תעבור דרך טרמינל 3, אלא דרך היכולת להסתכל למציאות בעיניים, לנשום עמוק ולדעת שגם אם השנה נשארנו בבית - הפסגות עוד מחכות לנו.
תגובות