נוסי שלנו

 משה נוסבאום, המכונה נוסי, כתב המשטרה של ערוץ 12 ששיתף את כולנו במחלתו, לא לבד. בגבורתו הוציא מהארון עוד מספר גיבורים שנלחמים את קרב חייהם, בישורת האחרונה, חיים באומץ בצל ה-ASL או כל מחלה סופנית אחרת שלמזלם הרע נפלה בחלקם.

מאחל לנוסי עוד הרבה שנות שידור ובריאות.  דיבור איטי אף פעם לא הפריע לי. להיפך. אני לא מכיר אותו אישית, אבל משתמש עכשיו בשמו כ"שם עצם" לחבר שנמוג לנו מול העיניים, בקצב מואץ שממש לא היה צפוי. "נוסי"  גם הפך עבורנו לסמל. החולה הנוכח. המחלה מקננת, אבל כל עוד היא לא מנצחת, מתנהגים כאילו היא לא פה. איתנו. 

החיים הם מחלה סופנית. עובדה. כולם מתים. החיים שלנו הוארכו כמעט לפי שתיים בתוך כמאה שנים. זכינו. רק שחלקנו, יצטרכו להחזיר ציוד קודם.
חוסר מזל. בוקר אחד, היה חושך. הרופא אמר להם שלוש אותיות בלועזית. וזהו. הכול ברור, והתסריט ידוע לכולם. ALS לא נגמר טוב או רחוק. אבל נגמר. בסוף.

בימינו, בכל חבורה של בני שבעים פלוס מינוס, יש את ה"נוסי"  שלה. החבר שתפס לו מחלה בשלבים ראשוניים שעדיין מאפשרת לו להתנהג כמעט כמו בעבר, רק שמעכשיו, הכול נהיה אחרת. הקצב, ההומור, הדיבור האיטי, האכילה הלא יציבה, בת או בן הזוג עם המבט המודאג ליד, מפלט עבורו את הדג, חותך את הסטייק, מערבב את הסוכר בקפה או מיישר את השרוולים, שלפחות ייראה טוב בצילום עם החברים.
השינוי החברתי  מתחיל בנהיגה. נוסי עובר לכיסא ימין באוטו. שקט, מכונס בעצמו. לוקחים אותו למפגשים החברתיים, יותר כעציץ מאשר מרכז השיחה והדיונים הערים והחדים על מה יהיה; לטיולים ארוכי טווח הזוג הזה כבר לא מצטרף. במסעדות הוא כבר לא מדבר ישירות עם המלצרים. מחופשת סקי אפשר לשכוח. עם כל הרצון הטוב של החברים - ה"נוסי" הזה כבר לא מה שהיה, וזה רק נהיה יותר גרוע. 
מה אומרים ל"נוסי"?  עודף תשומת לב מרגיש מוגזם. להתעלם זה לא לעניין. התעניינות בלו"ז הרפואי רק תעלה לשניכם דמעות בעיניים, ולנהל ויכוח פוליטי יהיה אוטיסטי כאילו הכול דבש. כל מה שמעבר לחיבוק חברי, לא בטוח שיעבוד. תמיד תפלוט משהו שאינו הולם את המצב. שיחה בלשון עתיד, רק מדכאת; זיכרונות משותפים - מיותרים; אתה כבר לא בטוח מה "נוסי" זוכר.
ה"נוסי" גם נעלם, כל אחד בקצב ובמזל שלו. מפסיק להגיע לפגישות. מרותק למכשירי ההחייאה הבייתים. עכשיו הוא כבר הנושא בפגישות החבורה ועליו מדברים בשקט. מה שלומו ומה חדש. כאילו משהו יכול להיות טוב אתו.  הוא כבר לא מתלוצץ עם רופאיו ולמשפחה נגמרים הכוחות. עסוקים בהקלת התהליך הבלתי הפיך, ובמקביל בטח חושבים על יום המחר.
כש"נוסי" כבר לא יהיה. איתנו.

ריצת משוכות

 

גם לכם יש הרגשה שאתם כבר הרבה זמן בעיצומו של ריצת משוכות אישית?

רצים כמיטב יכולתנו עד למשוכה התורנית, עושים את הדילוג הנדרש, מתאפסים וממשיכים בריצה עד למשוכה הבאה. מדלגים, ורצים. לפעמים הדילוג הוא קליל ומדי פעם צריך להתאמץ בדרך לשרוד את המכשול החדש שתמיד מגיע בתזמון הכי לא מתאים.

מכשולים רגשיים, תעסוקתיים, בריאותיים, נפשיים - לך תדע מה מחכה לך במסלול חייך. 120 גוונים של דילוגים. משבר מקובלות בתיכון, מבחני קבלה לסיירת, אסתי כנראה לא אוהבת אותי יותר, פסיכומטרי, ראיון קבלה לפקולטה יוקרתית, התקף אסטמה, מבחני לשכה, הריב המשמעותי הראשון עם אבא, כאב בטן שמסתיים בצלקת חמודה לרוחב הבטן - אני לא אמנה את כל 120 המכשולים פחות או יותר אותם כולנו חווים בריצת חיינו. מדלגים, בדרך כלל בהצלחה, וממשיכים הלאה, להתמודדות הבאה. גם אם מתרסקים ומועדים, לא קרה בעצם שום דבר. ממשיכים בריצה, רק עם צליעה קטנה, שמתגברת ככל שנופלים יותר. או שמגיעים אל הסיום, ומנסים להיזכר אל מה בעצם רצנו?

נהנים, טוב לכם, הנכדים מתרפקים, זמנכם מלא בהגשמה עצמית וחוגי העשרה - תהנו מכל רגע. מניסיון כולנו, ברור - המשוכה הבאה כבר עומדת עבורכם באמצע המסלול. רק שאף אחד לא רואה אותה, עד צלצול הטלפון, המכתב, ה-SMS, עננת דיכאון, הכאב החד, הדמעה שראית אצלה בעיין - לא משנה מה. עכשיו צריך לעזוב הכול לדלג על המשוכה התורנית. ריצה נעימה...

פסק זמן

 

פתאום באמצע החיים

באמת שלא תוכנן מראש

בעיצומו של המונדיאל

כשהמשפחה יצאה לטיול אתגרי בלעדי

ואני מתכנן לקרוע את העיר -

התחילה תעוקה בחזה.

לא מועקה, לא חרטה, לא לחץ בשרירים מאימון צפוף

תעוקה. בחילה, זיעה קרה.

לא צריך להיות רופא בשביל לחייג 101

זהו. החלטתי. הפעם אני לא משתף אף אחד.

עובר את זה בבדידות עם מינימום תמיכה

כי זה ממש מתיש לארח את כל המנחמים האלו.

למיון דווקא הגעתי עם שכן יקר שהסכים להפסיד כמה שערים במונדיאל, ומשם חשבתי שאני עובר את זה ב"דממת רדיו".

לא צריך לשתף אף חבר

המשפחה הגרעינית וזהו...

אבל דורון מחכה לי מחר ב Happy hour בבר הקופסא

ששון מחכה לי לארוחת צהרים ב״פיש״

סנדי הזמין אותי לאליפות וויסט עם ויסקי איכותי

היומן מלא - ואני חייב לעדכן את האנשים היקרים שמוסיפים לי טעם לחיים: החתום מטה לא זמין השבוע לכלום אלא אם זה נכנס בעירוי לווריד...

אחרי לילה שממש יכנס לפנטיאון במיון איכילוב,

מצאו לי דלקת בכיס מרה.

שם ממש לא מתוק למוקד כאב אי שם בין אירוע ללבבי והתקף אפנדיציט. מאז אני עסוק בדבר אחד עיקרי -

לסרב בנימוס לכל הצעות העזרה מכל החברים הטובים שלי.

כמה סירי מרק אני יכול לקבל?

למה לגזול משליח וולט את הפרנסה בקניות און ליין בסופרמרקט?

כמה כוסות קפה אפשר לשתות עם מבקרים,

כשבראש שלך מרחפת מחשבה אחת -

מתי מסתיים ביקור החולים,

ואני אוכל כבר לחזור למיטה ולנמנם

בענני האופטלגין ודומיו.

חברים, הכול בסדר. לא צריך להתקשר, לבקר או לשלוח לי מרק.

מצד שני, בקבוק ויסקי איכותי או גראס רפואי נשמע רעיון מדליק,

למרות שאין לי מושג מה עושים עם זה...

אז אני בפסק זמן. אם לא תראו אותי בפרלמנטים הקבועים שלי, בחדר כושר,

הליכות לחוף מציצים

ובשעות השמחות של הברים המדליקים בעיר -

זה לא אתם, זה אני והאבנים שלי....

דואר-נא!

 

מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה נהגו אבותינו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות ובדיסקרטיות.

היום לשלוח מכתב מבלי להגיע לסניף דואר עמוס מבקרים, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. השימוש במכתבים פחת. לבד מהחשבונות, אגרות, צווים,וכל הבשורות הרעות שאפשר להכניס למעטפה - שום דבר טוב לא מגיע לתיבת הדואר שלנו. אולי ים של פרסומות, אבל כל אלו מושלכים מיד לפח בצער רב על עצי יערות הגשם שנכרתו לטובת הנייר האיכותי המיותר הזה.

שמעתי כי שר התקשורת פטר את הדואר מלתחזק את תיבות הדואר האדומות ואישר לדלל אותן למינימום. תיבה לכל 1500 מטר. זה רדיוס הפעולה המיטבי של כותב המכתבים הארץ ישראלי המצוי.

מכתבי אהבה כבר לא כותבים. מקלידים בוודאי. אבל האהבה לא נכנסת למעטפה ובטח שבלי בול דואר. SRND וגמרנו.

אז מי כן נדרש לדואר ? למשל משרד התחבורה. אוסף דינוזאורים ברשות ממשלתית מנוונת. בשורה לבני מחזור 53' : לקראת חגיגות יומולדת השבעים של בני המחזור שלי תקבלו כמוני הודעה עם טופס ארוך הדורש בדיקות אצל רופא המשפחה והאופטומטריסט השכונתי המורשה, המתחייבים בחתימתם כי אנחנו כשירים לנהיגה גם בגילנו המופלג.

עד לפי שנתיים הייתי אחראי על חיי מאות נוסעים, ועכשיו ספק אם אני כשיר לזינוק בעליה, ברוורס, בחניה צפופה - התמרון הכי מסובך שנתנו לי בהכנה לטסט בגיל 18, משהו שאחרי חמישים שנות ניסיון, אני עושה בעיניים חצי עצומות, בעיקר בזכות מצלמת ה-R והתמסורת האוטומטית....

אבל המבחן האמיתי עבורנו, האזרחים הוותיקים החדשים, הוא לא בדיקת הראיה או הביקורת אצל הרופא החביב, אלא לאתר בשכונתך את תיבת הדואר האדומה. אני נשבע כי עד לפני כחודש היה פה במרכז המסחרי סניף דואר. ואיננו עוד. אני בטוח שאני זוכר עוד מספר תיבות אדומות בשכונה - ואחרי סיבוב ארוך, תאמינו לי - נעקרו ונעלמו. שמעתי שיש אפליקציה מיוחדת, EASY, שמאתרת עבורך בקלות את ה"אדומה" הקרובה לביתך. קדחת. הלכתי והלכתי וחיפשתי - לא מצאתי.

בסוף מצאתי סניף דואר פתוח ושלחתי המעטפה. אני מציע לאנשי משרד הרישוי לא לבדוק את הטפסים. מי שהצליח למצוא תיבת דואר אדומה ולשלוח אליכם הטופס בהצלחה - מגיע לו רישיון נהיגה בוודאות!

ימי הפרלמנט האבודים

אבי לא יכול בימי רביעי. הוא עם הנכדים. חזי לא יכול בימי שלישי. הוא עם הנכדות.

ישראל עוזר לילדים שלו בחנות בכל יום אפשרי. אני לא יכול להיפגש בימי חמישי. יש לי שעור פסנתר.

רימון יכול להיפגש רק עד עשר בבוקר, כי אחר כך יש לו ישיבות עם עורכי דין ויועצים שעושים הכול בכדי שיוכל לישון בשקט ולהיפגש עם החברים בראש שקט.

רון נשבע כי הוא לא יסגור את המשרד הפיננסי שלו לפני שהבן שלו יהיה מוכן להחליף אותו. בן מדהים שכבר כמה שנים מושך את הטיול שאחרי הצבא לפרויקט קבע מתמשך, שבסופו יוכל לפרוש לגמלאות עם תרמיל וקצבה מביטוח לאומי של מדינות מרכז אמריקה.

רוני מעדיף בימי שני. ככה בא לו. בשאר השבוע הוא משגיח על הבת שלו בקליניקה, מחליקה את קמטי היפות עם מחט דקה והרבה כימיקלים בלתי רעילים. עוד רופאה צעירה ונבונה שהבינה שהכסף נמצא בפרטים הקטנים.

אביאל טמון כל יום במשרדו עד שש בערב, בודק איך הוא מגשים את חלום חייו ובונה מגדל מגורים על מגרש אותו ירש מהוריו, כך שלעת זקנה הפך לקבלן מוטרף המנסה להשלים את פרויקט חייו רגע לפי שיורד עליו המסך. אז אין סיכוי לפגוש אותו בשנה הקרובה.

אודי כבר לא טס. אבל הוא רגע אחד לא נח. אופניים, הפגנות, טיולי טבע, גיחות לשורשים עלומים באירופה וחוזר חלילה. כמו כדור כספית קשיש בלתי תפיס. לקבוע אתו פגישה זה מדויק כמעט כמו לנחש כמה איחור בהמראה יהיה לטיסת אל על הבאה שלנו. בחיי שניסיתי - אבל החיים תמיד יותר חזקים מהניסיונות שלי. כך נמוג עוד חבר.

בימי שני יש לנו עוזרת,

בימי ראשון אני בפיזיותרפיה,

וזהו - נגמר השבוע.

בשבת הפרלמנט שובת מכל מלאכה, וצריך להתחיל לתאם מפגש בשבוע הקרוב. שוב.אם פעם חשבתי שהשבוע שלי יהיה רצף פרלמנטים עם גמלאים מאושרים, חברים שצברתי לאורך כמעט שבעים שנה - אני רואה שאת רוב הזמן אני מעביר בניסיונות תאום למפגש בו אולי רוב החברים יגיעו. ויו-יו גם.