מבקש לא לקחת אישית את הטקסט המצורף מטורי האישי השבוע.
זה ממש לא קשור לפעם האחרונה בה נפגשנו לקפה ומאפה, ובסוף ״התדרדרנו״ לבילוי עתיר קלוריות וממון. כרגיל, נהניתי מכל רגע.
אני תמיד כותב על אירועים של אנשים אחרים…
מאחל לנו עוד הרבה ויסקי משותף על הבר. בפעם הבאה, אני מזמין.
לחולקים הידד
תקראו לי קמצן, כילאי, קטנוני, מתחשבן וכבד. קטן עלי. לא בא לי בטוב הקטע התל אביבי שבסוף כל בילוי בבר או מסעדה, במרכז השולחן נוחת חשבון משותף. עכשיו לך תתמודד עם זה.
א. שתה אספרסו, ב. אכלה סלט, ג. הגיע מהמשרד מורעב אחרי שלא אכל יום שלם ואילו אני התפנקתי בשתי כוסות ויסקי איכותיות. איך מחלקים את החשבון הזה?
זאת לא שאלה ב-4 יחידות מתמטיקה. הראשון שאומר, יאללה בואו נחלק את הסכום לארבע, נכשל. חוטף מאשתו בעיטה ברגל מתחת לשולחן וגם מאבד לנצח את החבר שהזמין רק אספרסו.
התמים שחושב כי אני מתכוון להוציא מחשבון ולחייב כל אחד על הסעיפים הרלבנטיים עבורו, להוסיף שירות ובסוף לגלות כי נשארו עוד כמה סעיפים יתומים בחשבון, טועה. איך אפשר לזכור כמה בקבוקי סודה הוזמנו בשעה האחרונה?
מצד שני, תמיד יכול לקום אחד החברים ולהכריז בנדיבות כי השבוע נולדו להם שני נכדים והוא ישמח לשלם את כל החשבון בעצמו כחלק מהחגיגה המשפחתית.
בהעדר אוליגרך בחבורה או סבא טרי ומאושר, אני נזכר מה עושים בעניין חשבון במסעדה אנשים לא תל אביביים. למשל שלוש מאות מיליון אמריקאים. מדינה בה אף מלצר לא יעז לעשות חשבון משותף בשולחן, אלא אם נדרש לכך מראש. מדינה בה מר סמית משלם רק על מה שאשתו והוא הזמינו, בעוד מר בראון ישלם על הבראונים, והגרושה והאלמן שהצטרפו לשולחן בניסיון לדייט הכרות, יחויבו כל אחד בנפרד.
למה? לדעתי זאת שאלה סוציולוגית בנוגע לתרבות הבילוי. זה ש א’ ואני היינו אחים לנשק בגולני לפני עשרים שנה וחלקנו מנת קרב, לא באמת מחייב כי החברות תהיה לשותפות בהוצאות הבילוי.
ואל תגידו לי שלאורך זמן זה מתקזז. היום אני הזמנתי קינוח ובשבוע הבא א’ יזמין דג לוקוס גדול ואני אסתפק בשתי ברבוניות קטנות. נו באמת. למה להיכנס לזה.
היום כל מלצר במסעדה מסתובב עם מסופון. התוכנה מאפשרת לעשות חשבון אישי גם בשולחן עם למעלה מעשרים סועדים. בדוק. פעם אחת התגברתי על מחסום הבושה וביקשתי זאת מנהל המסעדה. בדקו ומצאו שזה ממש אלמנטרי.
בפרלמנט הבא כל אחד שפנה למלצר הזדהה בשמו לפני כל הזמנה וחויב רק על מה שהזמין. לפני שנפרדנו, כל אחד קיבל פתק עם חלקו המדויק בחשבון.
רוני שהזמין סטייק טיבון עם כבד אווז שילם יותר מעופר שהסתפק באותו ערב בכוס אפרול שפריץ, והכי חשוב - לפרלמנטים של חברים וותיקים לפעמים יש הנמנעים מלהגיע רק כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה שבועית של ארוחה משותפת בבית קפה אם החשבון מתחלק בשרירות ובחלקים שווים בין כל המשתתפים. בחיוב האישי הם יכולים לבוא בכיף למפגש החברתי בלי לחץ ולהזמין כוס תה צנוע.
במציאות התל אביבית, בה כל יציאה עם חברים לבילוי בישיבה (אם אתם לא אברכים), גם עם זאת ”רק” ארוחה עסקית או ’אפי האוור’ , כשמסכמים את ההוצאה החודשית, מגיעים לסכומים משמעותיים שאי אפשר שלא לדבר עליהם ’כי לא נעים’. אין שום סיבה שבשגרה א’ ישלם על הוויסקי של ב’. גם אם הם חברי נפש.
