דילוג לתוכן הראשי

רשומות

אלכס שלנו בת תשע שנים

  אלכס שלנו בת תשע שנים אני, הסבא המאושר, סב לשישה מופלאים קטנטנים, נהנה כל שנה לברך ביום הולדתה את הנכדה הבכורה. נכדה מספר 1.  הנכדה בת 9, והשמחה רבה! התינוקת שהפכה אותי לסבא עם חיוך רחב, מוכן לעשות כל דבר שתבקשי, נהנה מכל ציור שהבאת מהגן, מסכים להסיע אותך מעבר להרי החושך ברעננה לחוג התעמלות למחוננות, ולא מתרגש בכלל מזה שהלכנו לאיבוד בדרך והגענו אל מעבר לעורף האויב בכפר סבא מזרח. אני הסבא שמציע תמיד את הבלתי הגיוני. בואי לסיבוב על הקטנוע, בואי לעשות איתי סקי, בואי נקפוץ לבריכה, שימי את החששות בצד ותעשי כמוני - שטותניק בגיל 71. נכדה יקרה שלנו - אוהב אותך כפי שאת. מוכן להביא לך אבנים מהירח וסלעים מהכנרת, אם רק תבקשי, ובתנאי שזה לא נופל על אחד הפרלמנטים שלי... קבלי ממני חיבוק גדול. גאה בך אלכס. לאחות הנהדרת לשני הזאטוטים שלא מפסיקים להפריע לך להתבגר עם חברותיך; לילדה הנהדרת שעוזרת להוריך; לתלמידה שלא מפסיקה להתאמץ להיות הכי מצטיינת באשר תבחרי; ובעיקר - אני בונה עליך כי עם השנים תמשיכי בדרכה של סבתא רבא שלך, תמי, וגם את תכתבי סיפורים להנאתך... דליה ואני הכנו לך תיק איפור בסיסי, ל...

ימי תל אביב האחרונים

  נגמר לי אוצר המילים לתיאור האווירה בתל אביב אחרי קבלת ההזמנה לדו קרב מטהרן. עיר שמחכה לקבל סטירה מצלצלת כמו ילד ששבר חלון של שכן זועם חסר רחמים או חמלה. גם אם נמלא את אסמינו בשישיות מים מינרליים עד לתקרה, אם נצטייד בגנרטורי חירום וטרנזיסטור לכל ממ"ד, אם נזמין להקת סרדינים ארוזים בקופסאות והרבה פסטה יבשה; אילו נעמיס עוד ועוד סוללות AA על המדף וגם ארגזי ביסלי גריל וגם וופל לימון (זה מה שאכלתי במילואים כשעוד היה שם שק"מ) - עדין אין לנו שום מושג איך תיראה תל אביב בשש אחרי המלחמה. לשאלה מה נשמע - התחלנו לענות: יותר טוב ממה שיהיה מחר, יותר גרוע ממה שהיה לנו אתמול. אני יושב בקפה השכונתי העמוס של צהלה. פטלינה. מלא בצעירים מחויכים. שכונה שרוב בניה במילואים וההורים בבית דואגים. המקום בתפוסה של שני שליש נשים צעירות, ואף אחד לא באמת מודאג. לא שאלנו איה המרחב המוגן. בגילנו יותר חשוב מיקום השירותים. אנחנו מצקצקים, משתתפים בצער אנשי הגליל בואך חיפה, ומזמינים עוד ארגז ירקות מלימן בצפון ואננסים מעוטף עזה. אם כבר שודדים אותנו במחיר הירקות והפירות שלפחות השודד יהיה ציוני ביישן עם טנדר עמוס ב...

מסע בן 18 אלף צעדים לאנטרקוט אחד מושלם

מכורסת הדיכאון אצלנו בסלון הצליחו להוציא אותי רק דרך טיסה לפריז. כורסת טלוויזיה מעור שקיבלתי עם פרישתי לגמלאות,  בה אני מעביר את הימים הנוראים שעוברים עלינו מאז השבת השחורה. עליה אני לאחרונה בוהה בחדשות, לא מצליח להבין את הפרשנויות, נתלה בכל שביב של תיקווה כי סוף סוף הגענו ל"עכשיו!" והחטופים חוזרים למשפחתם. אז טסנו להתרעננות, פסק זמן. זוג של לא ממש צרפתולוגים. הרגשתי לא נוח עם הנפקדות הזמנית מ"שגרת קפלן וכיכר החטופים של מוצ"ש" אבל פריז הייתה זמינה וההזמנה המשפחתית הייתה מפתה ונוחה. "עקורי תל אביב" הגיעו לשאנז אליזה. שמפניה, באגט טרי וגבינה עתירת שומן. טעמי בוקר בפריז. בוקר קרואסוני בגלקטיקה אחרת. השמש זורחת פה לקראת שבע בוקר, ומכאן זה רק מתחמם עם הפוגות קלות של ממטרים שמשבשים את הפריזורה הפריזאית, עד כמעט עשר בלילה, כשהרומנטיקה מכסה את העיר. יולי 24’. קצת לפני טקס פתיחת האולימפידה. העיר ברגעי הלחץ האחרונים לפני שיגיע גל צונמי התיירותי. פועלי העירייה מאפרים את העיר בנגיעות מכחול אחרונות, רגע לפני ההופעה הכי מושקעת בעיר עם השיק והשוק. אסבסט פה, צביעת ...

פריז או פריס?

על מגדל אייפל מתנוסס הסמל האולימפי. חמש טבעות צבעוניות זוהרות לכבוד המשחקים האולימפיים שייפתחו בעוד מספר ימים בפריז. חמש? בעצם ארבע טבעות דולקות והחמישית אפלה. תקלה. קצר. משהו סימלי כמו עוד הרבה פנצ'רים אולימפיים קטנים בעיר האורות. הכביש מנמל התעופה העירה, גדוש. הכיכרות עמוסים התנועה, והשדרות גדושות בנהגים עצבניים. וויווה לה פראנס. הצרפתית שלי בסיסית ביותר ומתבססת על השירים של אדמו וגוגל טרנסלייט. העיר לבטח מלאה במוסלמים, אבל לרגל המשחקים האולימפיים הצליחו להעלים אותם מאזורי התיירות. כנראה לימדו אותם את ה- א' ב' של הפרנקופיליות. בתחילת יולי יוצאים לווקאנס והמפלגה הימנית או טו טו תעשה פה סדר. קפצנו לסופש לעיר האורות. ביד אחת באגט, על השולחן מרק בצל קלאסי וביד השניה נייד מעודכן בכל פרסום של דובר צה"ל. חופשה ישראלית. בפריז. אגב, פריז עם ז׳. כך ממליצה האקדמיה לעברית. כמו מוזיקה. ממש בלי שום קשר, הבוקר מתפרסם טורי האישי כרגיל. כאילו אין מלחמה, כי ביום שנפסיק לקרוא ספרים, נפסיק להיות עם הספר. לטובת שמונת קוראי הקבועים אני מצרף פה את הטקסט המלא. שיהיה....   צוו קריאה אני ק...