נגמר לי אוצר המילים לתיאור האווירה בתל אביב אחרי קבלת ההזמנה לדו קרב מטהרן. עיר שמחכה לקבל סטירה מצלצלת כמו ילד ששבר חלון של שכן זועם חסר רחמים או חמלה.
גם אם נמלא את אסמינו בשישיות מים מינרליים עד לתקרה, אם נצטייד בגנרטורי חירום וטרנזיסטור לכל ממ"ד, אם נזמין להקת סרדינים ארוזים בקופסאות והרבה פסטה יבשה; אילו נעמיס עוד ועוד סוללות AA על המדף וגם ארגזי ביסלי גריל וגם וופל לימון (זה מה שאכלתי במילואים כשעוד היה שם שק"מ) - עדין אין לנו שום מושג איך תיראה תל אביב בשש אחרי המלחמה.
לשאלה מה נשמע - התחלנו לענות: יותר טוב ממה שיהיה מחר, יותר גרוע ממה שהיה לנו אתמול.
אני יושב בקפה השכונתי העמוס של צהלה. פטלינה. מלא בצעירים מחויכים. שכונה שרוב בניה במילואים וההורים בבית דואגים. המקום בתפוסה של שני שליש נשים צעירות, ואף אחד לא באמת מודאג. לא שאלנו איה המרחב המוגן. בגילנו יותר חשוב מיקום השירותים.
אנחנו מצקצקים, משתתפים בצער אנשי הגליל בואך חיפה, ומזמינים עוד ארגז ירקות מלימן בצפון ואננסים מעוטף עזה. אם כבר שודדים אותנו במחיר הירקות והפירות שלפחות השודד יהיה ציוני ביישן עם טנדר עמוס בעגבניות שרי אורגניות שלא רוססו בחיים אשר נקטפו השכם בבוקר בעוטף עבורנו. ה"צבע אדום" מוסיף לעגבניות משם עוד ארומה.
אני חי בהזיה. אין עוד עיר בעולם במצב דומה. במגדלים במיד-טאון מפתחים את הננו-טכנולוגיה הכי חכמה בעולם, ובמחלף קפלן הורים משתטחים על הכביש בתחנונים שיצילו את ילדיהם ממוות וודאי במעמקי הרצועה.
אנחנו ממשיכים בהפי אוור שלנו, כאשר לכ-1700 משפחות בארץ כבר לא יהיו אפי יותר בחיים.
והטור הזה בכלל על טעם החיים הנעימים שלנו בין חוף הצוק לחוף העלייה, בין הטיילת לנחל אילון. חצי הכוס המלאה באי של שפיות במדינה לא שפויה.
אחים לנשק זה לא רק אחים לנשק. כל החברים שלי מהמילואים הם אחים שלי. עד היום. וחלקם ממש לא אחים שלי בקלפי. קשה להיות חברים כאשר אתה חייב להקפיד לברור את הנושאים עליהם מותר לך לקטר ולקלל. על האחים שלי לא אוותר בגלל השוכנים בכנף ציון.
עיר בפאוז. בין השישיות מים לארגון תרמיל חירום עם דרכונים ותכשיטים, עדין ממשיכים פה במטלות הקיץ. כשהשיא עדיין לפנינו. ווקאנס ישראלי מרוכז עם שערי נתב"ג נעולים, אבא במילואים, אימא בעצבים מרוטים ורק סבתא וסבא מתפקדים עם להקת נכדים בין המזגנים לגלי חוף מציצים.
סנוב, גנרטור חירום כבר קנית?
תגובות