חבר קרוב כתב לי השבוע: "שלומי, אני באותו טרנינג מהשבעה באוקטובר, לפעמים עם כוס ויסקי ביד". אני מכיר אותו היטב. הוויסקי בטח בן 18 שנים לפחות, הטרנינג של מעצב על מבוטיק גורמה במנהטן, המעדנים בצד - מדוכן צדקיהו בשוק מחנה יהודה המקורי, והחיוך - נוגה. עברנו ביחד כמה מאות ימי מילואים במלחמות אחרות. תמיד ידענו שאפשר לקבוע ל"שש אחרי המלחמה" אצל הבולגרי בבאר שבע, כי הסבבים בסוף נגמרים, לבסוף משתחררים מהמדים ועוברים לג'ינס. אני מקבל מדי פעם תגובות על הבלוג שמזכירות לי כמה "שפר מזלי" שאני כותב על בתי קפה, אופנועים וחופי הכרך בעת מלחמה. "חיים בשמנת", כתבה לי קוראת אחת. אז זהו, שאני לא ממש אוהב שמנת. למי שלא מכיר, אני מזכיר - 35 שנים הייתי בגליל העליון. אני מכיר את האנשים ואת הבתים שנפגעים שם מדי יום. אני לא שוכח אותם לרגע למרות שבחרתי לגור ב"דובדבן" התל אביבי, אי שם בצפון העיר. מה שלא אומר שאני לא מתגעגע למצפה רמון, המקום הכי פחות מטווח במלחמה הזאת, שגם שם יש לי שורשים מהתקופה שעבדתי שם עשר שנים, בין "מפגש סקייהוק" לפונדק רמון, הרבה ל...