חתונמי בסלון

 

אחרי עוצר החתונות בספירת העומר, נפתחה בצאת חג השבועות תקופת החתונות. שפע הזמנות לאירועים משמחים אצל הילדים שגדלו, והחליטו לשמח את ההורים באירוע חברתי רב משתתפים -  בו ינדרו נדרים, יחליפו טבעות, יבטיחו לאהוב לנצח, ישברו כוס ויספרו צ'קים.

עוד ערב בו נפגוש את החבר'ה, שולחן ה"חברים של ההורים", נזרום עם התאבנים, נעמוד בשולי שביל כניסת החתן-כלה עם חיוך לחברינו המוליכים לחופה את נציגם המתחתן באירוע, נגיע לשולחן שהוקצע לנו לבקשתנו המוקדמת הכי רחוק ממערכת ההגברה, ונתכנן באלגנטיות את הרגע בו נוכל להיפרד בחן מה-DJ בחזרה לסלון בייתנו; גם אם לא נחכה למנת הפילה מיניון המלכותית שהובטחה בתפריט, ונגיע אל ביתנו לחתונה האמיתית שמעניינת אותנו – תוכנית הראלטי "חתונה ממבט ראשון" אליה אני מרותק כל עונה כאילו הכלות היו בנותיי והחתנים, בני המאומצים החדשים. לפחות עד שמתגלה אופיים האמיתי.

חתונמי. המציצנות האולטימטיבית האלגנטית. ממש לא ה"אח הגדול",  שם אני מרגיש כאורח לא מוזמן לקטטה קולנית, כסאות כתר פלסטיק מעופפים,  ותככנות בפינות שאינן מוכרות לי ביחסים עם הסובבים אותי - אלא מעדיף להיות כזבוב על הקיר ברגעים הכאילו אינטימיים של זוגות, שמביאים את נימי הזוגיות אל הקצה בתחום בו כולנו התלבטנו בשלב זה או אחר של חיינו. כולנו קיבלנו הצעות ההכרות, רצינו לקבור עצמנו ב"בליינד דייט" הזוי, התאהבנו, חיזרנו, התאכזבנו, נפרדנו, אהבנו והחלפנו טבעות. גם אם משנים את הסדר- קודם החתונה ואחריה המלחמה על האושר – עדין מדובר בנושא שהכי מעניין את כולנו: האם היא אוהבת אותי כפי שאני אוהב אותה, עד מתי העונג הזה יתמשך, ולמה אנו מתעוררים בבוקר ליד מי שממש לא בא לנו לבלות ביחד את שארית חיינו עד השקיעה הרומנטית מהדירה ב"משכנות עד מאה ועשרים" בעוד עשרות שנים.

אצלנו בסלון הפרקים נצפים ביחד. אני מתמקד בשתיקות החתנים והיא משתפת אותי בטעויות  של הכלות שלא פורשות מהפורמט כבר ברגע שהחתן נעלם רגע אחרי שבירת הכוס, "כי הוא צריך רגע לעצמו". היא גם נותנת ציונים לצוות המשדכים, על איכות החיבורים, מסביר לי מה אני לא מבין בנקודות החיבור, איך גבר צריך באמת להתנהג בקניות בחנות  למוצרי כלי בית שהוכנסה לתוכנית רק בכדי למכור להם כמה רגעי פרסומת סמויה, ביחד עם עוד כמה חברות (בתי המלון, אולמות השמחות, מעצבי הבגדים, ספרים, מאפרות, מתופף, ואפילו חברת שליחויות שזכתה לצילום ארוך על תרמיל המשלוחים הממותג שלהם), ואצלנו תמיד אפשר ללחוץ על "הפסק" ולדון שוב ושוב עד כמה התימני מעצבן והמתופף הורס.

חתונמי – הכיף שלי בקיץ. בלי הטרחה בהגעה לחתונה ממשית. בלי התלבטות לגבי התפריט, כמה ויסקי, המוזיקה הקולנית ועל מה אני אדבר ערב שלם עם הזוג שהושיבו לידנו בשולחן וכמו בחתונמי – המארחים שחשבו כי אנחנו בול מתאימים, רק שאין לי באמת על מה לדבר עם רופא מרדים חיפאי שיושב לידי חנוט בחליפה, מעבר לשאלה – "היי, איך אתם מתקשרים לאירוע?"

הדיון על סיכויי הישרדות הזוגות בתום התוכנית, יהיה רציני כמו דיון על בחירת שלושת המניות הטובות שישברו את השוק בעוד שלושה חודשים. לעומת זאת – איזה כיף זה לראות כי כולם בסוף נופלים על אותן מדרגות בדרך לגן העדן. מילה תמימה מיותרת בשיחה, בחירת חולצה לא תואמת למכנס, הערה מטומטמת על איכות הנהיגה, פחות מדי מחמאות, יותר מדי התעכבות בנקודת הנוחות שלנו, חוסר הקשבה פתוחה ושתיקות ארוכות מדי. שיקום מבינכם כל מי שלא נפל עם אהבת חייו בערב משעמם, עצבני, מיותר, ומלא בתשוקה אין סופית לסלק את הצלמים מהבית, לתלוש את המיקרופון הסמוי המביך, ופשוט לאהוב את החיים ביחד עם מי שנפל עליו משמים. או מחתונמי.