פרידה תל אביבית, דמעה בצד עם חצי חיוך

 

וידוי אישי על פנטזיה שהתגשמה

וידוי אישי- בשלוש השנים האחרונות הגשמתי איתכם פנטזיה פרטית: טור שבועי במקומון של העיר שאני הכי מחובר אליה, ואל הסובבים אותי בה כבר שבעים שנה.

אתם, התל אביבים, במרקם האנושי והקסום של העיר הזו, הייתם שותפיי. אתם, שאני פוגש במרכול השכונתי, בקפה בנווה אביבים, על חוף הצוק, בין דוכני שוק בצלאל, בכניסה לסינמטק, ובשוק התקווה; הפקידים בבנק בו אני לקוח עשרות שנים, חובבי הקוקטיילים שמגיעים לבר הקבוע שלי במרכז ברודצקי, הסועדים  המפונקים ב"מקום של בשר" בנווה צדק, שחקני המטקות מחוף גורדון, והצועדים הקבועים בשבילי פארק הירקון. יחד, אתם ואני, רשמנו את הטור "תל אביבי" במקומון העיתון אשר יורד מהבמה השבוע.

 

שלוש שנים במרקם הקסום

שלוש שנים של שיתוף פעולה הדוק ומרתק. תקופה סוערת בה עברנו ביחד הפיכה, מלחמה, תבוסה וניצחון, חרדות ואזעקות, פינוי ובינוי, תקומה ואכזבה. חווינו טילים שהתפוצצו בשכונה והרבה שעות המתנה על הקו למוקד שיטפל בתיקון החלונות שהתנפצו בסלון מהדף הפיצוץ האיראני.

אין עוד מדינה שכזאת. ואין עוד עיר בעולם כמו תל אביב- עיר שבה שכונה אחת מפזזת ותושביה יושבים שאננים בבתי קפה, ובשכונה אחרת, באותה העיר, תושביה יושבים רכונים במרחב המוגן, כי "צבע אדום" עדיין לא הוכרז בכל חלקי העיר. זהו הפסיפס המורכב והבלתי אפשרי של חיינו כאן.

כאן המקום להודות מקרב לב לחברתי סיגל בר קובץ, העורכת הקסומה של המוסף הזה. בזכותה, הצלחנו ביחד כל שבוע להאיר עוד פינה או נושא חשוב בעיר ללא הפסקה. תודה גם על התגובות שלכם, קבוצת הקוראים הנאמנה - המשובים והגילויים שלכם , רק תרמו לעדכניות הטור וחיבורו למציאות העירונית.

מעיפרון מחודד לגרפיקה AI

עם המציאות קשה להתווכח- עולם התקשורת משתנה, והמדיה האלקטרונית מועדפת. נראה שהעיתון הקלאסי לא ישרוד את עולם המסכים, וטורים אישיים כנראה שלא ישרוד את עידן ה- AI. אבל, אישית, אני לא לוקח קשה את סגירת המדור שלי. 

את הטור הראשון שלי, בגיל עשר, פרסמתי ב"דבר לילדים", ואותו עוד כתבתי עם עפרון מחודד היטב. את הטור האחרון אני כותב עכשיו בבית קפה על טלפון סלולרי ונעזר בגרפיקה ממוחשבת ברוח ה-AI העכשווית. מה שנראה כסוף פרק בעיתונות מקומית - יכול להיות עבורי התחלה של משהו אחר, במדיה אחרת.

אני שמח שחווינו ביחד למעלה ממאה טורים אישיים, אשכרה תל אביביים, שניסחו בחצי חיוך את החוויה האורבנית המאתגרת בשנות שלטון חולדאי בעיר הכי מצולקת במזרח התיכון, למעט עזה כמובן.

וזכרו: זאת אינה פרידה, ואפילו לא זמנית. מי שהתחבר לסגנון כתיבתי - מוזמן בכיף להצטרף לאתר החינמי שלי במרשתת, שם כמובן אמשיך לכתוב ולשתף אתכם בנפלאות תל אביב ובכיף הציוני כפי אני רואה, שומע וטועם אותו.

אז כמו ששרו להקת "כוורת" במופע הפרידה שלהם - תודה, היה נחמד.

 התראות - www.avidar.org.

 

גופייה לבנה: בין סטנלי קובלסקי ל"וברכה!"

 

וברכה!!! זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ.

אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בעבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם כבר יושבים בבתי הקפה, מול מחשבים קטנטנים וליד קבוצות דיון על שוק ההון או ה-AI.

הם שותים קפה בתלבושת שמבליטה את תוצאות החיטוב. כתפיים חשופות או עטופות בבדי לולו-למון מחושבים. וזו בדיוק הנקודה: הגופייה הלבנה, על כל נגזרותיה, כבר אינה סמל לעבודה פיזית קשה. היא הפכה לסמל של פנאי מנוהל ושל תוצאה אסתטית.

במשך שנים, הגופייה הלבנה ספגה מהלומות תדמיתיות. החל מארצ'י באנקר בברוקלין מכורסתו, שהדביק לה ניחוח פשיסטי-בייתי; דרך הקומדיה הישראלית של ירון ברלד שהוריד לה את ה-EQ לגמרי; עד געגוע לחיים טופול כסלאח שבתי .

אבל המיתולוגיה המקורית היא אחרת: בהוליווד, הגופייה נכנסה כדימוי גברי מובהק, כזה שמסיר את שכבות המעמד ומציג את הדמות בגרסתה הכי בסיסית ואינטנסיבית. מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", הוא הגבריות היצרית והחשופה. ברוס וויליס בסדרת "מת לחיות" - הגופייה רק הוכתמה בדם ופיח ככל שהעלילה התפתחה, וסימנה את הגיבור האנטי-ממסדי. סילבסטר סטאלון ב"רוקי" לבש אותה בסצנות אימון רבות, מה שהדגיש את מקורו הצנוע ואת הלהט הבלתי מעורער של ה"אנדרדוג".

ואצלנו, הדימוי הזה עבד לא פחות חזק: כוכבי הגופייה הם זאב רווח בסרטי הבורקס, אריק איינשטיין ואורי זוהר ב"מציצים", אלון אבוטבול ב"שטיסל", ולאחרונה עמוס תמם בתיאטרון, בדמות “זינגר”. פריט הלבוש הזה, שבמקור נועד להיות הלבשה תחתונה, הפך לכלי עוצמתי.

וכמובן, נשים עוצמתיות השתמשו בגופייה להעצמת דמותן הלוחמנית: סיגורני וויבר ב"נוסע השמיני", לינדה המילטון האימא הקשוחה ב"שליחות קטלנית", וגם אנג'לינה ג'ולי ב"טומב ריידר".

בנוף ילדותי, גברים בגופייה לבנה, עם זרועות חזקות ובטן עם נוכחות מסיבית, היו נחלת מעמד הפועלים. את מנהל הבנק או המורה לתנ"ך לא ראיתי יורדים לשטוף את המכונית בגופיה לבנה בשישי אחה"צ.

תעשיית הסרת שיער הגוף המיותר אצל גברים רק הרחיבה את הכתפיים והקטינה הגופיות. היום, הגופייה מסמלת הצלחה, פנאי והשקעה מחושבת בגוף. זו לא גבריות של "אין לי מה להסתיר", אלא של "יש לי מה להראות". וזה, רבותיי, הוא הלוק המנצח של 2025.

ילד תל אביבי וותיק

 

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים.

היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב.

אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת- יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג. היינו אחראים למצוא לעצמנו מה לעשות, ולחזור הביתה לארוחת ערב עד השעה שבע או לכשיחשיך.

וכאילו לא די בכך, העולם מסביב רק מגביר את הדרמה: אז שוב גשום בחוץ. זה לא "מבול" או "סופת גשמים היסטורית", ובטח שאין סיבה אמיתית לדבר על ביירון, שם קוד לסופה המנופחת. העולם כולו הפך לכתבת מזג אוויר דרמטית: כל טיפת גשם היא אירוע שמצריך התארגנות חירום וגל התרעות ברשתות החברתיות. בניגוד לימים ההם, כשגשם היה פשוט הרקע לדבר האמיתי - החופש. גשם היה תירוץ להשוויץ במגפי גומי חדשים בדרך לבית הספר ולרוץ מהר יותר הביתה, כדי להספיק לחצות את קומת העמודים לפני שהרצפה הופכת לשלולית אחת בוצית, לא סיבה לבטל את החיים.

הישרדות יומיומית של ילד מפתח

הכותרות הראשיות של חיי כילד לא היו על הצפה או על זיהום. הן היו על הבחירה השנתית הקשה בין נעלי פיל בכיכר מגן דוד אדום לבין סנדלי נמרוד בדיזינגוף. ביומולדת - גלידה ויטמן באלנבי או גלידה בגני התערוכה. עבדתי "קשה" כדי לשרוד את העיר הזאת: המטלה הקבועה שלי בבית היתה - ללכת למכולת של צבי מ"מכולת דומב" ברחוב השופטים פינת דובנוב, לקנות חצי לחם קימל בלי כרטיס אשראי כמובן אלא “על החשבון”, מוסיף חופן סוכריות "מחליפות צבעים" ומסטיק בזוקה כפינוק לעצמי וצבי היה רושם בפנקס הלקוחות הקבועים.

המפתח על הצוואר, המכונה "ילד מפתח", היה סמל הסטטוס שלי - אישור לכך שאני אחראי מספיק לחמם לעצמי פירה עם קציצות מול הטלוויזיה הלימודית, ובעל מטלה שבועית להחליף את סיפון הסודה הריק בקיוסק של שושנה בגינת דובנוב.

מגרש המשחקים היה אתר בנייה. האתגר היה לטפס על הפיגומים של כיכר אתרים בלי להיתפס על ידי הפועלים. הים היה חצר אחורית, והדרך חזרה הביתה הייתה מסע התנקות אינסופי מחול שנכנס לכל נקבובית בגוף, מהזפת השחורה שנדבקה לכף הרגל, ומריח של קרם השיזוף “אולטרסול” שהתערבב עם מלח.

חתירה לילית מול חצץ לוהט

אבל אם תרצו לדעת מה באמת היה מאיים, זה לא היה הניקוז המקרטע של מי הגשמים. זו הייתה הנסיעה לבני הדודים בקיבוץ - מפגש ה'סנדלנים' העירוניים עם 'הפראים' שרצו יחפים על קוצים וחצץ לוהט.

אבל גם בעיר, לא חסרו לי סכנות והרפתקאות. חתירה לילית בירקון - כדי לגנוב נשיקה ראשונה. רציתי להרשים את מלכת הכיתה? שכרתי חסקה מושאלת בחוף גורדון. המימון הגיע משליחויות פרחים על אופניים, בזכות הטיפים הנדיבים. ילדות משוחררת. ילדות בלי אינטרנט אבל עם קוצים ושפשופי ברכיים.

אז כשאתם רואים את הכותרות ההיסטריות על "סופה", זכרו: במקום להתמודד עם סערה עולמית, האתגר הפיזי היומיומי שלי היה פשוט קיר בטון לטיפוס או דיונה ברמת אביב. שרדתי גזוז זרחני, עברתי בשלום שעות שיזוף ללא מגן קרינה ושרדתי את את כל השטויות שלי. אם שרדנו את זה, נשרוד גם קצת גשם בחורף.

רגע ללא קסדה...

תמונות - שלומי אבידר, ג'מיני AI

 

תל אביב יורדת ל-30 קמ"ש

 

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר

ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר. לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום.^.

עד סוף השנה הנוכחית (2025) יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן את היצר לממהרים.

אירופה הקלאסית מול הפקק התל-אביבי. תל אביב לא המציאה את הגלגל האיטי. בערים כמו פריז, אמסטרדם, מדריד, מינכן ולונדון כבר אימצו את מדיניות ה-30 קמ"ש. מחקרים הראו בממוצע ירידה של 23% בתאונות  37% בהרוגים ו38%  בפצועים. נתון מדהים שנותן תקווה לבטיחות הציבור. פחות נפגעים יותר איחורים.

נושא ה"עיכוב" בנסיעה באוטובוס לכאורה זניח - 45 שניות בממוצע ליעד,  כך טוענים בעירייה.^. אבל כאן מתחילה הציניות: המהירות הממוצעת ברוב שעות היום בתל אביב, עוד לפני ההכרזה, קרובה יותר למהירות הליכה של חילזון וותיק שיכור. כשמדברים על 45 שניות, האם זה מחושב מתוך ההנחה שמישהו אי פעם באמת נסע 50 קמ"ש ברחובות הפנימיים?

המציאות האפורה: השלכות לאיכות החיים והפרנסה של ה"ממהרים"

השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. השליחים והאוטובוסים הם הנפגעים העיקריים. שליח חסר מעצורים מ"משחקי הרעב" של דור ה-Z, עלול לחוש שהוא "מפסיד" זמן וכסף, ועלול למצוא את עצמו משתמש במדרכות. אויה! הורים וקרובי משפחה תורניים – החרדים מזעם הגננות לא יעצרו בשלושים בדרך לאסוף את הילדים או הנכדים מהמסגרות.

ומה לגבי התחבורה הציבורית? הגבלה גורפת של המהירות, במיוחד ללא סלילה מסיבית של נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) נוספים, עלולה להאריך את זמני הנסיעה ולהפוך את האוטובוסים לפחות אטרקטיביים. המהירות הממוצעת של אוטובוס היום היא 16 קמ"ש, לפני שריסנו אותם בצירים המאפשרים האצה. אמנם הרעש יופחת, אך ישנם מחקרים המצביעים על כך שמהירות נמוכה מאוד בתוך פקק עלולה דווקא להעלות את פליטת המזהמים. ההשפעה על יעילות התנועה עדיין שנויה במחלוקת - יש הטוענים שההאטה מעודדת פתרונות אחרים, אך אחרים טוענים שזה יחמיר את הגודש.

מה הסיכוי שמהלך כזה יתקיים? העירייה נחושה, וזו מדיניות בינלאומית מוכחת.  ההכרזה על הפיכת מרכז-מערב העיר לאזור מושתק תנועה נשמעת כמו צעד ראשון בנחישות ישראלית טיפוסית.

אבל בואו נהיה רציניים - מי בכלל יאכוף את הגזירה החדשה? האם מישהו ראה לאחרונה שוטר תנועה עומד בצומת ורושם דוחות? הרי שוטרי התנועה בכבישי העיר הם ישות מיתולוגית, שקופה, שאינה נראית לעין, בדיוק כמו אותם שוטרים חסרים שלא אוכפים את המשילות ברחבי הארץ. נראה כי איש הישר בעיניו ימשיך ללחוץ על דוושת הבנזין (או החשמל), וההגבלה תהיה לא יותר ממלכודת מצלמה משוכללת שמייצרת הכנסות לעירייה. במקרה כזה – אני מבקש כי תתחילו מהר להכשיר נהגי אוטובוסים חליפיים מסרי לנקה שינהגו במקום כל הנהגים שרישיונם ייפסל בגלל מהירות "מופרזת" בלב השכונות, כי גם לשלפוחית השתן של נהג רכב ציבורי יש מגבלת נפח והכפלת זמני הנהיגה לא מתאימה לבעלי השלפוחית הרגיזה מאוד.

הגבלת המהירות היא השקעה בבטיחות הציבור. לנהג התל-אביבי המצוי, זה פשוט סרט בהילוך איטי, עם פסקול של צפירות עצבניות. עוד מהלך של העירייה להפריד ביננו לכלי הרכב הממונעים שלנו. אגב, אם נכריז על השבתת כל כלי הרכב הפרטיים לגמרי – אני בטוח כי הסטטיסטיקה תהיה הרבה יותר בטוחה ומוצלחת, כולנו נשב בבית בריאים  ושלמים, בטוחים ומתוסכלים. למה קנינו רכבים חשמליים חכמים ויקרים כל כך, המסוגלים להאיץ מאפס למאה בשלוש שניות, אם החוק מגביל אותנו לשלושים קמ"ש בלבד.

מר חולדאי, אתה בטח זוכר כי טיסה בתת מהירות גורמת להזדקרות והתרסקות. בקיץ הבא אפשר להגביל את הרחצה בים עד לעומק של 30 ס"מ ואז אף אחד לא יטבע.

כבוד ראש העיר - האם 30 קמ"ש זה האקורד האחרון שלך, או שהבשורה הבאה שלך לפני הפרישה תהיה חניית רכבים בחולות ראשל"צ בכדי להקל משמעותית על עומס החניה בתל אביב?

צילום – שלומי אבידר , ג'מיני AI