סיפורי אבי דר

  תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72" . זה לא מועדון של הרס עצמי בחדרי מלון אפלוליים מסמים ואלכוהול. זהו המועדון של אלו שהיו בטוחים שיש להם עוד זמן. הרבה זמן. דור שלם שמשקר לעצמו ש"שבעים זה החמישים החדש" וש"אנחנו רק מתחילים". אנחנו וה-AI נכבוש את הפסגה והאימורטליות בהישג מחקר אחד קטן. כשהשבוע, בהפרש מצמרר של יממה אחת בלבד, הצטרפו לרשימה הזו אבי מלר ומוחמד בכרי - שני אנשי תקשורת ותרבות מוכרים, ילידי 1953, ממש בני המחזור שלי - הבנתי שהסטטיסטיקה הפסיקה להיות מספרים יבשים בעיתון והפכה לדפיקה אלימה, חסרת נימוס...

  עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים- ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו. בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתחנת הרכבת בהקדם - כי הרכבת, בניגוד לפקק, לא מחכה. בגדול  אין לי מה לחפש בירושלים. האדמו"ר שלי שותה אספרסו קצר בחוף הצוק, ולמשרדי הממשלה לא אגיע עד אחרי הבחירות (בתקווה לשינוי). מוזיאון ישראל הוא מבחינתי אקס־טריטוריה עם גישה ישירה בכביש 16, כזו שעוקפת את הפגנת הפלג התורן המתוסכל של אותו יום. ובכל זאת, יש לי סיבה אחת מצוינת לעלות לירושלים: לחבק ולהיפרד לשבוע נוסף מסטודנטית יפת עיניים — בדיוק כמו האימא שלה, שהיא במקרה הזה גם אשתי. בתי. על הדרך, ניסינו את שוק מחנה יהודה. הוא הפך למלכודת תיירים חסרת אותנטיות, ר...

    הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80? לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת שמי המדינה 24/7, והדמות המבצעית הכי בכירה והנערצת ביחידה. "לפיניל'ה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז", כתבה רחל ביום פתיחת המלחמה ביוני 67', על תמונתה שהפקידה בידיו. זו הייתה הבטחת נעורים חרוטה בדיו, אך שנתיים לאחר מכן, הדרכים נפרדו. משפחתה של רחל עודדה אותה לחפש פוטנציאל אקדמי גבוה יותר מאשר שירות צבאי. עברו שישים שנה. פיני הקים משפחה, מצא אושר, חי באושר כזוג נשוי במשך 55 שנים, והתמונה הישנה עם ההקדשה הרומנטי...

  הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות. זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב.  השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק! זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נגמר. העסק כבר לא מרוויח כמו פעם. הקורונה. המלחמה. תיק 2000. ההפסדים המצטברים מהשנים האחרונות. הצעירים  לא ממש קוראים עיתונים. טיקטוק יותר מעניין. זה באמת כבר לא חשוב. סוגרים ודי. כשהודיעו לי כי זהו, לא הופתעתי. מה שמנחם אותי כי פרשתי אחרי שמימשתי פנטזיה אישית לטור אישי בו יכולתי לכתוב על כל דבר. בשנות השלושים, אלתרמן, המשורר התל אביבי, פרסם בעיתון דבר טור שבועי . שם הטור היה ״סקיצות תל אביביות״. הוא בטח היה יושב בקפה "כסית" עם החברה וחצ'קל איש כסית וכותב את הטור שפורסם תחת שם אחר. אלוף נון. אחרי שלושה וחצי ...

  וברכה!!! זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ. אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בעבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם כבר יושבים בבתי הקפה, מול מחשבים קטנטנים וליד קבוצות דיון על שוק ההון או ה-AI. הם שותים קפה בתלבושת שמבליטה את תוצאות החיטוב. כתפיים חשופות או עטופות בבדי לולו-למון מחושבים. וזו בדיוק הנקודה: הגופייה הלבנה, על כל נגזרותיה, כבר אינה סמל לעבודה פיזית קשה. היא הפכה לסמל של פנאי מנוהל ושל תוצאה אסתטית . במשך שנים, הגופייה הלבנה ספגה מהלומות תדמיתיות. החל מארצ'י באנקר בברוקלין מכורסתו, שהדביק לה ניחוח פשיסטי-בייתי; דרך הקומדיה הישראלית של ירון ברלד שהוריד לה את ה-EQ לגמרי; עד געגוע לחיים טופו...

  גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים. היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב. אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת - יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג....

  האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר . לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום. . עד סוף השנה הנוכחית (2025) יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן את היצר לממהרים. אירופה הקלאסית מול הפקק התל-אביבי. תל אביב לא המציאה את הגלגל האיטי. בערים כמו פריז, אמסטרדם, מדריד, מינכן ולונדון  כבר אימצו את מדיניות ה-30 קמ"ש. מחקרים הראו בממוצע ירידה של 23% בתאונות   37% בהרוגים ו 38%  בפצועים . נתון מדהים שנותן תקווה לבטיחות הציבור. פחות נפגעים יותר איחורים. נושא ה"עיכוב" בנסיעה באוטובוס לכאורה זניח - 45 שניות בממוצע ליעד,  כך טוענים בעירייה. . אבל כאן מתחילה הציניות: המהירות הממוצעת ברוב שעות היום בתל אביב, עוד לפני ה...